פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      "מי שנולד חסיד בעלזא, ימות חסיד בעלזא"

      בחתונת נכדת האדמו"ר מבעלזא, עמד חסיד זקן, אוחז בכינור, שרוולו מופשל ומספר של מוות מקועקע על ידו. למרלין וניג חסידת בעלזא זה הציף מחדש את הסיפור המופלא של סבא דוד

      חתונת נכדת האדמו"ר מבעלז (יח"צ , שלומי כהן כיכר השבת)
      (שלומי כהן. כיכר השבת)

      להראות את השיטה

      הרבה פעמים אני נשאלת איך הגעתי לחסידות בעלז. באמת לכאורה יש בתוך הפסיפס החרדי קבוצות אחרות שאולי יכול היה להיות לי יותר טבעי להתמזג אליהן. לבעלזא הגעתי דרך האהבה שלי לתיאטרון. כשלמדתי במגמת התיאטרון בתיכון "הניסוי" כתבתי וביימתי הצגה על זונה ממינכן בתקופת מלחמת העולם השנייה שמוסרת את שירותיה לחיילים הנאצים. הנאצים בהצגה היו נמלים מפוסלות מחוטי ברזל. הרעיון היה להראות את השיטה, את החריצות ואת המכניות שלהם שפוסחת על האהבה ועל האנושי. עיצבתי שיירת נמלים גדולות שמטילות צלליות אימה והנמלה הראשונה בשיירה בצבצה לי מתחת לשמלת קטיפה אדומה. כל התלבושות בהצגה היו עשויות מקטיפה.

      שני נמלים ברכב

      הריהוט היה גרמני עתיק ואותנטי. הטקסט והעיצוב היו נועזים. את הפקות הגמר היינו מעלים באולם "הבמה" בבניין הירושלמי של החזותי וניסן נתיב. את כל התפאורה להצגה העברתי מראש בעזרת לי ידיד טוב. ביום ההפקה נשארו לי בביה"ס שקית עם אביזרים ושני נמלים שביקשתי להכניס לרכב שהגיע במיוחד לאסוף את התפאורה של כלל המגמה. נתקלתי בסירוב- "עכשיו נזכרת? רצית לבד תסתדרי לבד. אין מקום".

      שיחה בקופסת סרדינים

      ואני לא אמרתי נואש. חיבקתי את הנמלים המפוסלות והחזקתי אך בקושי את השקית והמחזה היה מוזר- נערה בת 17 ששערה הפרוע מסתבך במחושי ברזל של נמלים מפלצתיות אוחזת שקית כבדה שחורכת את אצבעותיה ומטפסת את רחוב הלל כדי להגיע לקו 14 שמגיע ל"במה" בתלפיות. קו 14 בזמנו היה ידוע כקופסת סרדינים. הקו הכי נוראי בעיר. הסיכוי שבחורה כמותי תצליח להידחס בו ככה נשמע אבסורד. אבל שום דבר לא יעצור אותי. וכשהגיע האוטובוס מישהי סקרנית שהייתה שם עזרה לי ופילסה את דרכי. כשמצאנו רבע מטר לעמוד עליו התחלנו לדבר. אותה בחורה, יעל, סיפרה שהיא לומדת במדרשה. אני אפילו לא ידעתי מה זה אומר מדרשה? פרויקט באוניברסיטה?. מאז אותה נסיעה היא שמרה על קשר ובסוף התחתנה עם חסיד בעלזא (לא הייתי בחתונה "מה לי ולחתונות של דוסים" חשבתי בזמנו).

      בית בלי אמונה

      כשחבר נעורי, יום אחד אחרי שלוש שנים, חזר מסן-פרנסיסקו לביקור קצר, הוא חיפש את אהבת נעוריו. חברנו שוב יחד. הוא נאלץ לטוס חזרה אבל האהבה ניצחה והוא חזר אחרי כמה חודשים. באותה תקופה הבחורה מהמדרשה שכבר הייתה נשואה הזמינה אותנו להתארח יחד ולהכיר את בעלה. המפגש של בעלי עם הגמרא ואחר כך עם בעלזא היה חזק ומטלטל. זה היה מוזר כי הוא גדל בבית חילוני לחלוטין, בלי מזוזות. חמץ בפסח. בלי אמונה.

      הסיפור שלא הכרנו

      בהמשך לגמרי במקרה סבא של בעלי הגיע לבקר אותו. בעלי הזמין אותו לכולל בית המדרש המרכזי. כשסבא דוד שמחה ז"ל ראה את בניין הצריחים המפורסם בקרית בעלז הוא לא הפסיק לבכות. הוא ביקש להיכנס לאדמו"ר ומיד בלי תורים ועם יידיש מפולפלת הוא גם הצליח מיד להיכנס. סבא דוד הסתגר עם האדמו"ר במשך שלוש שעות. כשהוא יצא משם, הוא היה אדם אחר. ואז הוא גם סיפר את הסיפור שאפילו בעלי לא הכיר.

      האדמו"ר שלא פרש

      עד גיל 15 סבא דוד היה חסיד בעלזא. הוא נולד בגליציה ואבא שלו היה הגבאי בבית הכנסת המקומי של בעלזא. האדמו"ר הקודם רבי אהרון רוקח זצ"ל, הניח לו תפילין. האדמו"ר אמר לו שבאצבע האמצעית הוא לא יוכל להניח תפילין. סתם ולא פרש. המלחמה פרצה וכדי להינצל סבא דוד גויס לצבא הרוסי. סבא גילח את הזקן הקטן והפאות הארוכות ונפרד ממשפחתו אותם לא ראה יותר לעולם. כל משפחת וניג נכחדה בשואה. סבא דוד נלחם בתופת, התבגר לתוך המלחמה, ראה הרבה מוות, חווה הרבה פרידות ונפרד גם מהזהות החרדית למרות ש...

      האצבע של סבא

      באחד הקרבות נגדעה לו האצבע האמצעית ועד סוף ימיו היה קטוע אצבע. ברבות השנים הקשות פגש את פסיה ניצולת מחנה אושוויץ שראתה את אימה נרצחת מול עיניה כשהייתה בת 12 בלבד. מה עשתה ילדה בת 12 לבד במחנה ההשמדה הנורא מכל ואיך ניצלה? זה כבר סיפור אחר. הם עלו לישראל ונולדו להם שני בנים שבהמשך עזבו את הארץ. אחד הפך להיות חוקר חשוב באוניברסיטת אמסטרדם והוא חי שם עד היום- והשני הספיק להתגרש, השאיר את בנו (בעלי) פה בארץ ועזב לארה"ב, גם הוא חי שם עד היום.

      תשובה בגיל 80

      בשביל סבא דוד הנכד הישראלי היה המשפחה הקרובה. בעלי גדל בלי להכיר את הסיפור הזה כחילוני גמור. המפגש החוזר של סבא דוד דרך בעלי לבעלזא, גרם אצלו להרהורי תשובה והוא חזר בתשובה בגיל 80. מספרים שיש אמרה כזו של הרבי הקודם שמי שנולד חסיד בעלזא ימות חסיד בעלז. ובכן זה מה שקרה. והפלא הגדול זה שכל המשפחה שנכחדה מהחסידות בעקבות המלחמה, החלה בהדרגה לחזור לחיים. בני הבכור קרוי על שם אבא של סבא דוד, יענקלה. בני השני על שם האדמו"ר הקודם, אהרון בתי על שם אמא שלו, נעמי פייגה והיתר על שם אחיו ואחיותיו. סבא דוד ראה בהמשכיות זו את הניצחון האמיתי. בזקנתו כשחלה עבר להתגורר בביתנו. היינו משפחה אחת גדולה וססגונית שהתגוררה בקרית בעלזא כדי שלסבא תהיה גישה נוחה לתפילות.

      הכל מתחיל מתיאטרון

      התמונה הזו של החסיד מנגן בחתונת נכדת האדמו"ר והמספר הכחול על הזרוע שלו הזכירו לי במידה רבה את סבא דוד שנפטר לפני כשש שנים. את הניצחון הזה של תקומה. את העולם הזה שהסתובב והסתובב והחזיר בסוף את בעלי אל המקום ממנו בא ואיכשהו הכל התחיל כמו שהכל מתחיל אצלי מתיאטרון.

      מרלין וינינג (יואב דודקביץ')
      מרלין וניג (צילום: יואב דודקביץ’)

      עוד באותו נושא בוואלה! יהדות

      חסידת קולנוע: מי את מרלין וניג?
      צפו: האקסטזה החרדית שנמשכה כל הלילה
      "חתונת השנה" בציבור החרדי