בתולין? זה מה שמבדיל ביני לבין חילונית?

קל לי להזדהות עם נורית ( שם בדוי) , אני מתנהגת בדיוק כמוה- ממש דתייה, תמימה וטהורה, משתדלת לרוב לא לחפש הרפתקאות וללכת עם הזרם ומן הטבעי יהיה שאגן עליה בחירוף נפש. אך אינני יכולה. זו תהיה התחסדות וצביעות אמיתית לומר שזה כיף לי, שאני לא מאמינה שאני מפספסת משהו. לא אשקר לאף אחד, אני ממתינה כמו כולן לאהבה אמיתית, וההמתנה הזו רצופה בקשיים.

המצפון הוא הרכוש הכי רגיש ומאמלל בנפשה של בחורה דתייה מודרנית – מצד אחד הנאמנות לבית ההורים ולחברה, מצד שני העולם שבחוץ שכל כך קורץ. ועד כמה שתנסי לשלב בין שני הדברים באיזה צד שלא תבחרי ללכת, תמיד תרגישי שהזנחת ונטשת את הצד השני. למרות שהאיזון ודרך האמצע שלך הוא האידיאל, את נקרעת בין מחשבות לחתונה או מימוש סיפוקים מיידים.

בדיוק כמו נורית, כל מי שמכיר אותי אומר לי "את חיה בסרט". אותו סרט בו אני מחכה לאהבה האמיתית. אבל הזמן עובר והאהבה האמיתית עוד לא כאן. אז אני ממשיכה להמתין, לחכות, לצפות. יודעת שבסוף המסלול כל המאמץ ישתלם ואהיה מאושרת. בינתיים הדרך שאני עוברת, קצת מתסכלת.

פתאום החיים שלי הפכו להיות מנוהלים על פי מטרות ולא משנה מי האנשים שאפגוש בדרך, רק בסופה. המטרה היא להתחתן ולכן מחשבותיי תמיד ינחו אותי קדימה. בגיל 18 את תשבי עם חברותייך לכיתה שיערכו רשימה מי תתחתן ראשונה וכמה ילדים יהיה לכל אחת. לעולם לא ידברו איתך על "חבר" , "על בן זוג" או על "אהבה" אלא פשוט על "בעלך". ואת, שכל חייך לא נגעת באף גבר לא תביני למה זה הגיוני שישר תרצי להתחתן.

אני זוכרת שהייתי נערה בת 15, באירוע חברתי, ניגש אלי בחור והושיט לי יד להכרות. "סליחה", אמרתי, "אבל אני שומרת נגיעה". כל הערב חשבתי על הטעות שעשיתי, "מה כבר היה עלול לקרות?" וגם: "חבל, אולי היה קורה משהו". גם את היום הראשון שלי באוניברסיטה, אני זוכרת היטב. הלכתי לבקר חברה, ובחדר הסמוך והנעול שהו השותפה הדתייה והחבר שלה. ניחוש פרוע שלי: הם לא ממש למדו תנ"ך ביחד. אני חושבת שאם הייתי יכולה לחזור אחורה בזמן, הייתי נותנת לעצמי סטירה. רק בשביל להתעורר מכל הנאיביות. הנאיביות ששמרה עליי מפני המציאות והתפוצצה לי בפרצוף.

נורית (שם בדוי) כתבה: "חשבת לעצמך שהפסדת את החוויה של הראשוניות, של הנאמנות". נכון, אני מסכימה. אבל מה שעצוב הוא שחלק מהבחורות הדתיות הן לא כאלה נאמנות ומחכות לחוויה ראשונית, פשוט קשה להן להתאפק אז בלי חוכמה הן מתחתנות מוקדם עם הבחור הראשון שהן פוגשות, רק בשביל שלא יצטרכו לחכות לסקס ולחיות בחטא כל חייהן. ויש מספיק שיעידו. שאר הדתיות, שכביכול אמורות לשמור נגיעה, מגיעות לגיל 25 כשהמיניות שלהן תקועה אי שם בגיל 12. וגם בזה אני כבר לא כל כך בטוחה יותר.

"אני מקווה שכולכן עדיין בתולות", אמרה לנו המחנכת בתיכון. כאשר כך היא בוחרת לפתוח שיעור, את מרגישה שזהו סימן ההיכר הנצחי שלך כדתייה. מרגיז, האם אין עוד דברים אחרים שמאפיינים אותי בתור צעירה דתייה? האם זה מה שמבדיל ביני לבין אנשים אחרים שאינם דתיים? האם רוב העולם, שברובו אינו יהודי כלל, ישפוט אותי על פי השמרנות או הליברליות שלי ביחס לבני המין השני? התשובה לשאלה זו היא - "כן". לטוב ולרע.

איזה כיף לנורית, שאהבה והתחתנה עם הראשון שלה. אבל נורית כנראה לא יודעת שלא תמיד מוצאים את האהוב בפעם הראשונה. בדיוק כמו שאני רציתי מאוד בחור אחד שיחשוב שאני מושכת בטירוף אבל ידעתי שלעולם לא יתחתן איתי. ניסיתי לנתק את הקשר, להפסיק להפגש איתו, באומללות שכזאת רק בשביל שלא אפגע. כל פעם – קבעתי, ביטלתי, קבעתי, ביטלתי, עצרתי, פחדתי.

מה לא אמרתי לעצמי? שאני חסרת ערכים, שאני לא דתייה אמיתית, שאני צבועה, שאני מזלזלת ברבנים ובתורה. כשפגשתי אותו הרגשתי אושר עילאי וייסורי מצפון עצומים, כל כך רציתי שיתקרב אליי. התחלתי לעשות שיחות נפש עם עצמי ולנסות להבין למה אני רוצה אותו כל כך, כשברור שאין עתיד משותף, אבל בתוך כל הדיבורים על העתיד פספסתי את ההווה ואז חשבתי לעצמי, למי אכפת? למה אנשים צריכים להכנס לי לתוך התחתונים? למה ההתעסקות בתוך האיברים הכי אינטימיים שלי צריכה להפוך לדיון ציבורי? למה אסור לי לעשות את מה שאני רוצה?

בעולם המערבי בו המרדף אחר נהנתנות וסיפוק צרכים מיידי נמצא בראש הפירמידה, בתור דתייה תמיד תלחמי על מקום שיראה שפוי בנורמות החברתיות הדתיות. אבל איך אפשר לאהוב מישהו באמת אם מגיל צעיר מאוד נוצרה סביבי בועה? שלא תבינו אותי לא נכון - אני לא חושבת שבנות צריכות לאבד את הבתולין שלהן בשביל לסמן וי. אבל מצד שני, כשאני נמצאת בטקס קבלת תעודות הצטיינות וחברה שלי אומרת לי שהדבר שהיא הכי פוחדת ממנו זה ללחוץ את היד לדיקן כשהיא מקבלת ממנו את התעודה, תגידו, מה עובר עליכן? זה לא נראה לכן טיפה מוגזם? למה כל לחיצת יד נהפכה למחשבה מינית טורדנית?

את מגלה את הצביעות, שבנות אחרות וחברות טובות שחשבת שהן יותר דתיות ממך, עושות בדיוק מה שהן רוצות. ולא כולן ממש שומרות על בתוליהן. כמעט כולן מתארות חוויות מיניות עם גברים. "וואוו איזה כיף היה לי איתו", סימסה לי חברה דוסית בוואטסאפ, וההודעה המתייסרת לא איחרה לבוא: "אבל אני מלאת רגשות אשם כי אני כופרת".

כל חיי חשבתי לעצמי "איזה מזל יש לי שאני לא זורמת כמוהן". אבל מה שווה הגאווה שלך והאמת הפנימית והצודקת שלך אם כולן נהנות ואת חיה לבד מוקפת בחומות הפרדה של צניעות? כנראה לא הרבה. לפחות לא בעולם הזה.

הכותבת היא עיתונאית דתייה. בשנות ה-20 לחייה. השם האמיתי שמור במערכת.

מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו.

המאמרים המתפרסמים במדור אג'נדה משקפים את עמדת הכותבים בלבד.