לפני כמעט שש שנים נסע אפרים רימל עם משפחתו מירושלים לביתם. כשהרכב עמד ברמזור אדום בצומת גבעת זאב, סמוך למחנה עופר, פגע בהם מאחור נהג שנסע במהירות של 174 קמ"ש.
"אשתי ציפי והבת שלי, בת שלושה שבועות, נועם, נהרגו במקום", הוא מספר. בנו איתי, שהיה אז בן 12, נפצע אנושות, ורימל עצמו נפצע באורח קשה ונותר משותק מאמצע הבטן ומטה.
במשך שבועיים היה רימל מורדם ומונשם בבית החולים שערי צדק. בזמן הזה נאלצו בני המשפחה לקבל שורה ארוכה של החלטות קשות. הם טיפלו בילדים שנותרו בבית, עקבו אחר מצבו של איתי, שהיה בטיפול נמרץ במשך חודשים, והתמודדו עם קבורתן של ציפי ונועם.
רק לאחר שהתעורר התחיל להבין מה קרה.
"הרופא מתחיל לדבר איתי, להבין מה אני מבין ומה אני זוכר", הוא משחזר. "למחרת הוא מתחיל בפציעה שלי, עובר לפציעה של איתי, ובעצם מסיים עם האובדן של ציפי ונועם".
מאותו רגע נדרש רימל ללמוד מחדש את החיים. להתלבש, להתיישב, לעבור מהמיטה לכיסא, להתקלח ולהתנהל באמצעות הידיים בלבד. במקביל, הוא התמודד עם חוסר הוודאות סביב מצבו של איתי ועם שלושת ילדיו הנוספים, שאיבדו את אמם ואת אחותם ונאלצו להתמודד גם עם היעדרות ממושכת של אביהם ואחיהם.
אבל מעל הכול היה האובדן.
"אין תשובה למה זה קרה"
רימל מספר כי בתחילה ניסה להבין מדוע קרה לו אסון כזה, אך עם הזמן הגיע לתובנה אחרת.
"אני לא יודע למה זה קרה", הוא אומר. "אני לא חושב שאני צדיק שמגיע לי ניסיון כזה או רשע שמגיע לי עונש. אני באמת לא יודע".
דווקא חוסר הידיעה הפך עבורו לנקודה מכוננת באמונה. הפסוק "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי" קיבל בעיניו משמעות חדשה. הוא אינו מספק תשובה לכאב, אבל מעניק לו מסגרת של אמונה בכך שקיימת תוכנית גדולה יותר, גם אם האדם אינו מסוגל להבין אותה.
"הרגע המכונן של חיי היה הרגע שבו הבנתי שאין תשובה למה זה קרה", הוא מספר. "אני מאמין שיש היגיון בתוך השיגעון הזה, ושזה לא קרה סתם בגלל שאיזה נהג החליט להשתולל בכביש".
"הכאב לא נעלם"
גם השנים שעברו מאז התאונה לא העלימו את הגעגוע. "אוהבים להגיד שהזמן עושה את שלו", אומר רימל, "אבל הזמן גורם לזה שאתה מתגעגע בדרכים אחרות".
לדבריו, בתחילת הדרך הכאב היה בעוצמה שכמעט לא אפשרה לנשום. בהמשך הוא השתנה, אבל לא נעלם. שבתות, חגים, שמחות משפחתיות ונקודות ציון ממשיכים להזכיר את מי שאינן.
"ציפי ונועם לא נמצאות, וזה כאב שנמצא כל הזמן", הוא אומר. "צריך לבחור מה עושים עם הכאב הזה ואיך מתמודדים איתו".
עבור רימל, הבחירה היא להמשיך לחיות באופן מלא ומשמעותי, גם לצד האובדן והמוגבלות. "אנחנו צריכים לחיות את החיים שלנו בצורה המשמעותית והטובה ביותר, כי אנחנו כאן", הוא מסכם. "ואם אנחנו כאן, אז כנראה שהקדוש ברוך הוא חשב שיש לנו מה לעשות. אנחנו צריכים לעשות את הטוב ביותר שאנחנו מסוגלים, על אף הכאב".
עוד בערוץ
"אלוקים, תן לי שבוע אחד בלי זה": ניר יוספי על החיים עם תסמונת טורט
למה אלוקים ברא עולם שיש בו סבל?
לתכנים נוספים כנסו להידברות - אתר היהדות הגדול בעולם. חפשו אותנו גם ביוטיוב, באינסטגרם, בטיקטוק ועוד.