כאשר אדם אהוב ויקר לנו נמצא במצוקה, צף בתוכנו דחף לפעול למענו - להקל מעליו את הכאב ולהחזיר את השמחה לחייו. המצוקה שלו מזכירה לנו שאין לנו שליטה על האושר של הסובבים אותנו, וחוסר האונים שנוצר אצלנו מגייס אותנו לתפקיד דמיוני של "לתקן" או "להציע פתרונות", כדי שהאחר ירגיש טוב. למרות האהבה והאכפתיות שלנו לקרובים אלינו, לא תמיד אנו מצליחים להגיב באמפתיה ובחמלה, ויש לנו נטייה להקטין או לבטל את הרגש שלהם, משום שהוא מאיים עלינו.
לדוגמה: אבישי חזר מהגן בוכה, כשביד אחת הוא מחזיק ציור מקומט וביד השנייה משפשף את הברך הפצועה מהנפילה בחצר. "אימא!", הוא נכנס הביתה בצליעה.
אמו הייתה במטבח, מטגנת שניצלים, כשהטלפון מוחזק בין כתפה לאוזנה. היא הציצה לעברו לרגע: "אוי, אבישי, שוב נפלת? אמרתי לך לא לרוץ בסנדלים האלה".
"אבל אימא, הציור!", הוא הושיט לה את הדף הקרוע.
"לא נורא, תעשה ציור חדש". היא קטעה אותו בחיבוק חטוף והוציאה מגבון לח. "בוא נראה את הברך. אפילו לא יורד לך דם, אתה גיבור, נכון? אין לך מה לבכות יותר". היא ניגבה את הברך במגבון.
אבישי הסתכל על הציור המקומט ורצה להגיד לה שהוא נקרע ושהוא צייר אותו לאבא, אבל אימא כבר חזרה לטלפון והשניצלים המשיכו לטבוע בשמן הקופץ.
"הכול בסדר, רק נשרט קצת", אמרה למי שהיה בצד השני של הקו.
אבישי הסתכל על הברך. היא כבר פחות כאבה לו, אבל הדמעות חזרו. הוא כל כך רצה שאימא תראה מה קרה לציור שלו, שתהיה איתו ותרגיש את הכאב שבלב שלו. אבל אימא הייתה עניינית ויעילה - התמקדה בפתרון טכני לכאב של הברך, ולא הייתה קשובה באמת לכאב שבלב.
קל לנו יותר להרגיע, לייעץ ולפעול באופן טכני מאשר להקשיב ופשוט "להיות שם", בנוכחות מלאה, עם הכאב הרגשי של האחר.
"אני לא צריכה עצות, אני צריכה שתהיה איתי"
הנה דוגמה נוספת: אפרת חזרה הביתה אחרי יום עבודה מפרך. הבוסית שלה מתחה ביקורת על פרויקט שהשקיעה בו שבועות, והיא הרגישה שבורה ומרוקנת.
ניר, בעלה, הקליד במחשב כשנכנסה לחדר.
"היי", היא התיישבה מולו ושמטה את ראשה. "היה לי יום נורא".
הוא בחן את מבטה, "הריח" את המצוקה הרגשית שלה, ובאחת הפך דרוך ומוכן להגן על עצמו ועליה מפני המטען הרגשי ש"תנחית" עליו בעוד רגע.
"אני מרגישה שכל מה שאני עושה בעבודה לא מספיק!", המשיכה בתסכול.
הוא נדבק בתסכולה: "שוב הביקורת של המנהלת שלך? כבר אמרתי לך אלף פעמים - את חייבת להפסיק לקחת את זה אישית. היא עושה את זה לכולם, אין טעם לבזבז על זה דמעות".
אפרת הרגישה דקירה בלב: "השקעתי בפרויקט הזה את הנשמה, זה לא פשוט לי".
"אני מנסה להראות לך את המציאות, ואת תמיד נכנסת למערבולת הזו ונשארת קורבן במקום להקשיב לעצות שלי. תשחררי אותה, אל תתני לה להרוס לך את מצב הרוח", השיב בתקווה שתירגע.
"אני לא צריכה עצות, אני צריכה שתהיה איתי", אמרה, ותסכולה גבר.
יש משהו מלחיץ בחוויה הזו, כשמישהו יקר לנו סובל. המוח האנושי שלנו מתוכנת לפתור בעיות, והרגש הכואב הופך בטעות לבעיה שצריך למגר. נדמה לנו שאם ניתן לגיטימציה לרגש הקשה, הוא לעולם לא ייגמר ואז "נטבע" יחד בתוך הבור. נוח לנו יותר לנסות "למשוך" את האחר החוצה, אך בכך אנחנו עלולים לפספס הזדמנות ליצירת קשר עמוק וקרבה דווקא בתוך הקושי.
כיצד להיות שם בשבילם?
האם אתם נבהלים ממצוקות של יקיריכם? האם אתם מנסים "לכבות" את הרגשות שלהם כדי להפסיק את אי-הנוחות שלכם?
לפניכם כמה טיפים שיעזרו לכם להיות שם באמת עבור אחרים.
הכירו בחוויה הרגשית של האחר: הקשיבו לרגש של הזולת והכירו בזכותו להרגיש את מה שהוא חווה. מותר שיהיה לו לא נעים. אל תנסו להתווכח עם החוויה שלו. כאב הוא חלק מהחיים.
הפרידו: המצב הרגשי של מי שנמצא לידכם אינו שלכם. אתם לא אחראים לו ולא הבעלים שלו. זה לגיטימי שיכאב לכם לראות את יקיריכם כואבים, אך זה הרגש שלהם והוא אינו מגדיר אתכם.
שימו לב אם הכאב של האחר מציף אתכם: כשאנו מזדהים, אנו מרגישים את הכאב של האחר ואז פועלים כדי להשקיט את המצוקה שלנו. כשאנו אמפתיים, אנו שומרים על הפרדה ולא נבהלים מהרגש של האחר. שם נוכל באמת להכיל אותו.
הכינו כלי להכלה: אל תנסו לשנות או "לתקן" את המצב. דמיינו שיש בידכם כלי ענק שיכול להכיל את מה שהאחר "זורק" לתוכו - עצב, תסכול, צער ופחד. היו שם עם הכלי שלכם פתוח וקבלו את מה שהוא חווה. זה עשוי להקל מעליו את הכאב.
תנו תוקף לרגש במילים: אמרו בפשטות: "אני שומע/ת כמה אתה מתוסכל עכשיו", או "זה הגיוני שאת מרגישה ככה אחרי מה שקרה", או "אני רואה שקשה לך, אני כאן איתך". כשאדם נמצא במצוקה ומישהו לידו נותן תוקף לרגש שלו, כלומר מאשר את עצם החוויה הרגשית, הדבר יכול להפחית את עוצמת המצוקה שהוא חווה. שימו לב: לתת תוקף לא אומר להסכים.
היו נוכחים: לפעמים, כשנדמה לכם שהמילים רק מסבכות, פשוט היו שם ותנו לרגש הכואב להיות. שתיקה עם קשר עין רך או הנחת יד על הכתף, במקרים שבהם מגע מתאים ומתאפשר, מעניקות לאחר חוויה שהוא מובן ומוכל.
לסיום, שאלו את עצמכם שאלה שתצמיח אתכם: "האם ייתכן שמכיוון שקשה לי להכיל רגשות לא נעימים, הסובבים אותי חווים צורך להסתיר אותם ממני כדי לא להכביד עליי?"
זכרו: לרגשות, ולכאב בכלל, יש תפקיד חשוב - הם באים להגן עלינו, לכוון אותנו לפעול לפי הערכים שלנו וגם להעניק לנו חיי משמעות וקרבה לאחרים, דבר שמביא לאחדות בעולם.
עוד בערוץ
למה את לעולם לא מרוצה מההישגים שלך - ואיך מפסיקים לקנא באחרות?
למה אתם חייבים להפסיק להדחיק את העבר שלכם ומה יקרה אם תעשו את זה?
תכנים נוספים כנסו להידברות - אתר היהדות הגדול בעולם. חפשו אותנו גם ביוטיוב, באינסטגרם, בטיקטוק ועוד.