"אל תקראו לי גמדה": שני ישראלי בריאיון מעורר השראה

עוד לפני ששני ישראלי נולדה, הוריה ידעו שהיא תהיה נמוכת קומה. במהלך בדיקת אולטרסאונד שגרתית הבחינה הטכנאית שאורך הידיים והרגליים אינו תואם את שבוע ההיריון. בתוך זמן קצר הגיעו הוריה לרופא מומחה, שאבחן כי היא צפויה להיוולד עם אכונדרופלזיה.

"הוא אמר להם: הולכת להיות לכם ילדה נמוכת קומה. זה לא משפיע על שום דבר, רק על הגובה", מספרת שני. לדבריה, הוריה ישבו לאחר מכן בבית קפה והגיעו להחלטה ברורה: "זו הילדה שלנו, ובכל שלב בחיים נתמודד עם מה שצריך".

לאחר הלידה, לדבריה, הגיעו אנשי צוות לבית החולים והציעו לאמה להשאיר את התינוקת במקום ולהמשיך בחייה. התגובה של אמה הייתה חד-משמעית. "היא אמרה להם: זאת הילדה שלנו, אנחנו מגדלים אותה באהבה".

עבור שני, אותה החלטה של הוריה הייתה הבסיס לביטחון שאיתו גדלה. "הגובה שלי אף פעם לא נתן לי להרגיש שאני שונה ממישהו", היא אומרת. "אני חושבת שזה ברור בגלל הביטחון שבאתי איתו מהבית".

אחד הדברים שחשוב לשני להבהיר הוא הדרך שבה מתייחסים אליה. "אני לא אוהבת את המילה 'גמדה'. אף אחד שמכיר אותי לא קורא לי גמדה. גם לא קורא לי נמוכת קומה. קוראים לי שני".

כבר בכיתה א' היא החליטה לדבר בעצמה מול חבריה לכיתה ולהסביר להם שהיא נמוכה מהם, ושככל שיגדלו הפער ביניהם יהיה בולט יותר. "עמדתי מול כולם ואמרתי להם מי אני", היא נזכרת.

גם לאורך השנים נתקלה לעיתים בתגובות שנבעו מחוסר היכרות. בשירות הלאומי, למשל, פגשה מורה שדיברה אליה לדבריה כאילו הייתה ילדה קטנה. אחרים שאלו אותה אם גם איבריה הפנימיים שונים. "הכול רגיל", היא מדגישה. "רק הגובה".

לצד הביטחון, יש גם קשיים יומיומיים. אחד מהם הוא דווקא נעליים. שני מספרת שהיא נועלת מידה 34, אך זקוקה לרוחב גדול יותר, ולכן פעמים רבות היא נאלצת להזמין נעליים בתפירה אישית. בבית ובעבודה היא מצאה במשך השנים פתרונות משלה כדי להגיע למקומות גבוהים ולהסתדר בעולם שלא נבנה בהתאם לגובה שלה.

"המשפט שתמיד הולך איתי הוא: כוח הרצון", היא מספרת. "ועוד משפט שהכניסו לי בבית: מה שאתה משדר לחברה, זה מה שהחברה קולטת".

אחרי השירות הלאומי למדה שני אופטומטריה, וכיום היא עובדת כאופטומטריסטית. גם שם נדרשו לעיתים התאמות פשוטות. במהלך הלימודים, כשהגיע השלב שבו הייתה צריכה לבצע בדיקות מטופלים, אחד המרצים שאל כיצד תגיע לגובה העיניים שלהם. "בחיים לא חשבתי על זה", היא מספרת. בסופו של דבר נמצא עבורה פתרון בדמות שרפרף.

דווקא בתחום הזוגיות היא מרגישה שהמציאות מורכבת יותר, משום שכאן ההחלטה כבר אינה רק בידיה.

שני מספרת שלא פעם מנסים להכיר לה גברים נמוכי קומה רק משום שגם היא נמוכת קומה. "אין לי שום בעיה עם גבר נמוך קומה", היא אומרת, "אבל אני רוצה שיכירו לי גבר כי אני שני, לא כי אני נמוכת קומה. תראו את המכלול שבי".

לדבריה, היא מבינה שיש מי שעשויים להירתע, אך הייתה רוצה שיסכימו קודם להכיר את האדם שמולם. היא גם מדגישה שהגובה אינו מונע ממנה להקים משפחה וללדת ילדים.

בשנים האחרונות הפכה שני את סיפור חייה להרצאה שאיתה היא מגיעה לבתי ספר, תיכונים, ארגונים וקבוצות של בנות שירות לאומי. בהתחלה כלל לא הבינה מדוע מבקשים ממנה לספר את סיפורה.

"אנשים אמרו לי: את חייבת לספר את הסיפור שלך. ואני אמרתי: מה יש לי לספר? אני חיה את החיים שלי".

דווקא שם, היא גילתה, נמצאת השליחות. אחרי ההרצאות ניגשים אליה ילדים ובני נוער ומשתפים בקשיים ובחוסר הביטחון שלהם. אחת הילדות שאלה אותה פעם: "איך את עושה את זה? אני מתביישת בעצמי. איך אני יכולה להגיע למקום ולא להתבייש בי?"

מבחינת שני, התשובה טמונה במידה רבה במה שקיבלה מהבית: לא להגדיר את עצמה דרך הגובה, לא לפחד מהעולם ולא לחכות שהוא יתאים את עצמו אליה.

"אני רגילה לקחת את החיים ולמצוא את הדרכים הנוחות להנגיש אותם אליי", היא אומרת. "אם אני מגיעה למשהו, אני אעבור אותו".

וחני ליפשיץ מסכמת עבורה את מה שמתברר לאורך השיחה כולה: "את לא מיוחדת בגלל שאת נמוכה. את מיוחדת כי את שני ישראלי".

עוד בערוץ
23 שנה בכת: "לא אסלח לו שלקח לי את האימהות"

איך זה להיות נערה במחלקה פסיכיאטרית סגורה? ראיון שלא ישאיר עין אחת יבשה

לתכנים נוספים כנסו להידברות - אתר היהדות הגדול בעולם. חפשו אותנו גם ביוטיוב, באינסטגרם, בטיקטוק ועוד.