אמא לשבעה ילדים שנולדו בתוך שמונה שנים, מתוכם שני זוגות תאומים. עבור מי שמסתכל מהצד, סדר היום של חני מישולובין עשוי להישמע כמעט בלתי אפשרי. אבל בשיחה עם מורן קורס היא מבקשת להציג זווית אחרת: לא להתעלם מהקושי, אלא לבחור לראות בתוך העומס גם את הזכות.
"יש כאלה שמסתכלים על זה בהשתאות, ויש כאלה שאומרים: 'אימא'לה, מסכנה, איך את עושה את זה?'", היא מספרת. אלא שמבחינתה, התשובה אינה טמונה בשיטת ניהול מתוחכמת, אלא בעיקר באופן שבו היא מסתכלת על התפקיד שקיבלה.
"הילד הרבה יותר יקר מהסדין"
חני גדלה בעצמה במשפחה ברוכה בת 13 ילדים, כך שבית מלא בילדים אינו זר לה. ובכל זאת, היא מודה שגם אצלה יש רגעים שבהם העומס מורגש היטב.
היא מספרת על בקרים לחוצים, הכנות לשבת, בישולים, ניקיונות, קניות וטיפול בילדים, כשבבית גם זוג תאומות בנות שמונה חודשים. לפעמים, היא אומרת, היא מגיעה לרגע שבו היא פשוט לא מבינה מאיפה יגיע הכוח להמשיך.
"אני אומרת לקדוש ברוך הוא: אתה נתת לי את הילדים האלה, ואתה נותן לי את הכוחות", היא משתפת.
הגישה הזו באה לידי ביטוי גם ברגעים היומיומיים והקטנים. חני מספרת על בנה בן השנתיים שמצא משחת נעליים, חשב שמדובר בטוש וקשקש על חפצים בבית. התגובה הראשונית הייתה כמובן בהלה, אבל אז היא עצרה.
"הסדין ילך לפח. הרבה יותר יקר זה הילד", היא מסבירה. מבחינתה, גם כשהבית מתבלגן או משהו נהרס, חשוב לזכור מי נמצא במרכז.
**"אני מגדלת פה חיים שלמים"**
אחד הנושאים המרכזיים שמעסיקים את חני הוא הלחץ שחוות אימהות להספיק ולהצליח גם מחוץ לבית. היא מכירה את התחושה של נשים שמביטות בחברות שהתקדמו בקריירה ושואלות את עצמן מה הן היו יכולות להשיג אילו לא השקיעו כל כך הרבה שנים בגידול הילדים.
לדבריה, דווקא כאן נדרשת הסתכלות אחרת. "אני מגדלת פה חיים שלמים", היא אומרת.
חני עצמה אינה מנותקת מהעשייה בחוץ. היא עובדת כמורה ופועלת גם למען אחרים, אך לדבריה, היא משתדלת לזכור שהעשייה בבית אינה דבר משני שמתרחש בזמן שהחיים "האמיתיים" נמצאים במקום אחר.
אחד הדברים שלדעתה מקשים במיוחד הוא ההשוואה. "השוואות זה האסון הכי גדול שלנו", היא אומרת. לראות איך הבית של האחרת נראה, מה היא הספיקה ולאן היא התקדמה, עלול לגרום לאישה לאבד את המבט על מה שכבר קיבלה ועל מה שהיא עצמה בונה.
גם לאימא מותר לבקש עזרה
האמונה בשליחות, מדגישה חני, אינה אומרת שאסור להתעייף. היא מספרת שלפעמים היא שולחת את הילדים לבית הכנסת או נעזרת באחרים כדי לאפשר לעצמה להתאוורר ולחזור אליהם עם יותר כוח.
לדבריה, אין סתירה בין הרצון להיות עם הילדים לבין הצורך לקחת לפעמים מרווח קצר. המטרה אינה "להיפטר" מהם, אלא להתמלא מחדש כדי להיות נוכחת עבורם.
ובסופו של דבר, זהו גם המסר שהיא מבקשת להעביר לאימהות אחרות: לא למדוד כל יום רק לפי רשימת המטלות שהושלמה, ולא לחשוב שאם לא הספקנו מספיק, אנחנו לא מספיק טובות.
"אנחנו כל הזמן במקום הזה שפשוט זכינו", היא אומרת. גם ברגעים העמוסים, לצד הבקבוקים, הבכי, המריבות והעייפות, היא מנסה להזכיר לעצמה שהבית והילדים אינם מכשול בדרך לשליחות שלה. מבחינתה, הם השליחות עצמה.
עוד בערוץ
"אל תקראו לי גמדה": שני ישראלי בריאיון מעורר השראה
רווקות מאוחרת: מי נתן לכם את הזכות לשפוט אותנו?
לתכנים נוספים כנסו להידברות - אתר היהדות הגדול בעולם. חפשו אותנו גם ביוטיוב, באינסטגרם, בטיקטוק ועוד.