בתוך התופת: אביבה וקית' סיגל על הרגעים המצמררים בעזה

במשך ארבע שעות ישבו אביבה וקית' סיגל בממ"ד בביתם בכפר עזה. האזעקות לא היו דבר חדש עבורם, וגם בתחילה הם לא הבינו עד כמה שונה הבוקר הזה מכל מה שהכירו. רק כשהחלו להגיע הודעות על מחבלים בקיבוץ, וכשהירי הלך והתקרב, התבררה התמונה.

"אני לא אשכח את הרגע הזה שאמרתי לקית': הם יורים עלינו", משחזרת אביבה. "אתה לא יודע אם אתה תצא בחיים. אני וקית' נותנים ידיים, מחזיקים ומסתכלים אחד על השני. הסתכלנו דרך העיניים, בתוך הגוף, מרוב שהגוף רעד".

זמן קצר לאחר מכן נפתחה דלת הממ"ד.

בריאיון מיוחד להידברות חוזרים בני הזוג לרגעים הקשים ביותר בחייהם: החטיפה, המנהרות, הפציעות, הרעב, הפחד המתמשך, הפרידה ביניהם והשחרור שהגיע בשני מועדים שונים לחלוטין. לצד הכאב, הם מדברים גם על התקווה, האמונה ועל הכוחות שמצאו זה בזו ובאנשים שהיו איתם בשבי.

קית' מספר כי גם לאחר שהמחבלים נכנסו לבית, הוא עדיין ניסה לחשוב כיצד אפשר לקנות זמן. הוא נע לאט בכוונה, בתקווה שכוחות צה"ל יגיעו לפני שיוציאו אותם מהקיבוץ.

"אמרתי לעצמי: מה אפשר לעשות כדי לא לתת לעניין הזה פשוט להתגלגל מעצמו", הוא משחזר. "עשיתי הכול מאוד לאט כדי לקנות זמן, כדי לתת הזדמנות לצה"ל להגיע ולחלץ אותנו".

התקווה הזו הסתיימה כשהוכנסו לרכב. במהלך החטיפה קית' נפצע מירי בידו וסבל משברים בצלעות, ואביבה נפגעה בברכה. לדבריהם, לאורך הדרך הופנו לעברם אקדח וסכין.

"אנחנו מובלים לעזה באוטו, קית' מדמם, ואני לא מצליחה להבין מה קורה פה. איך אנחנו עם הפיג'מות מגיעים לעזה", מספרת אביבה.

כשהגיעו לרצועה, הם הוכנסו במהירות אל מתחת לאדמה. שם פגשו חטופים נוספים מכפר עזה, בהם גלי ברמן ומשפחת גולדשטיין.

אביבה זוכרת היטב את הרגע שבו התבקשה לרדת בסולם אל המנהרה. "אתה לא יודע מה קורה שם, מה תראה, מה תרגיש", היא אומרת. "אני זוכרת את החיוך של המחבלים. אנחנו רועדים, קית' עם דם, ואני כבר פצועה נפשית רק מלראות אותו".

הימים הראשונים בשבי עברו בתנאים קשים. המרחב היה צפוף, השירותים מרוחקים והיציאה אליהם חייבה ליווי של אחד השובים. קית' התקשה לשבת בגלל הכאבים ונאלץ לשכב, והאוכל היה מועט.
"הביאו שקית של פיתות עם קצת גבינה", מספרת אביבה. "לא בא לי אפילו להכניס גרגיר לפה. הייתי בפחד. אכלנו כמה ביסים של פיתה, וככה עברנו את היומיים הראשונים".

אחרי יומיים הם הועברו למקומות אחרים, לעיתים מתחת לאדמה ולעיתים בתוך מבנים. כל מקום נשא עמו פחד מסוג אחר. במנהרה חששו להיקבר אם תיפגע, ובבתים הרגישו היטב את ההפצצות. "כל הבית זז", מספר קית'. "ההדף מפוצץ חלונות. במנהרה אתה מרגיש כלוא ולא יודע אם תצליח לצאת, ומעל הקרקע אתה מרגיש פחות מוגן".

אבל לצד הפחד, החלה להיווצר בין החטופים תחושת משפחה. אביבה מתארת כיצד הקשר עם האחרים הפך לאחד הדברים שנתנו לה כוח. "היינו שם אחד בשביל השני", היא אומרת. "עזרנו אחד לשני, והם עזרו לי. זה בעיקר מה שנתן כוח".

אחד הרגעים שנחרטו בזיכרונה של אביבה התרחש לאחר לילה קשה במיוחד, בשבוע השלישי לשבי. ההפצצות היו עזות והתחושה הייתה שהם לא ישרדו. "בבוקר הסתכלתי על כולם ואמרתי: אנחנו בחיים. העיקר לקום לבוקר חדש", היא מספרת.

המשפט הזה הפך עבורה לעוגן.

אבל היו גם רגעים שבהם התקווה התרחקה. באחד הימים אמרה לה לירי אלבג שיש לה תחושה שהם יישארו שם זמן רב. עבור אביבה, המשפט הזה שינה משהו. "אמרתי לעצמי: תשלים עם זה שאת בעזה", היא מספרת. "הצלחתי להבין שזהו. אני חטופה. שכחו ממני. אני לא אצא משם, אני אשאר שם, קית' יישאר שם, ואנחנו פשוט נחיה בעזה".

במקביל, היא נשאה פחד נוסף. במשך 51 הימים שבהם הייתה בשבי היא הייתה משוכנעת שבנה שי נרצח. איש לא אמר לה זאת, אך היא חיברה בין המראות שראתה לבין המחשבות על בנה וכלבתו.
"לא הפסקתי לחשוב ולהתאבל על הילד שלי שכבר איננו", היא אומרת.

דווקא בתוך המציאות הזו נולד גם אחד הטקסים הקטנים של בני הזוג. יום אחד הציע קית' שכל אחד מהנוכחים יספר על דבר טוב אחד שקרה לו באותו יום. "אני מסתכלת עליו ואומרת לו: קית', השתגעת? מה טוב אני יכולה להגיד?", נזכרת אביבה. "אני לא זוכרת מה אמרת, אבל אני זוכרת שמאותו יום עשינו את זה כל הזמן. ואני כל הזמן אמרתי אותו דבר: איזה מזל שיש לי אתכם איתי".

קית' מספר שהאמונה הלכה ותפסה מקום מרכזי יותר ככל שהשבי נמשך. הוא גדל בבית מסורתי, ובמהלך התקופה החל להתפלל ולברך.

"זה חיבר אותי לילדות, להורים שלי", הוא מספר. "זה גם חיבר אותי לעם היהודי ולהיסטוריה, לכל מה שעברנו. זה נתן לי תחושה של כוח וחוסן".

במשך כחצי שנה מתוך 484 הימים היה קית' לבדו. לדבריו, דווקא בתקופות האלה המחשבות על משפחתו, זהותו והאמונה קיבלו משמעות גדולה במיוחד.

אחרי 51 ימים הודיעו לאביבה שהיא משתחררת. אלא שהשמחה התערבבה מיד עם כאב הפרידה מקית'. "זה היה יום מאוד מורכב, כי נפרדתי מקית'. לא ידעתי גם מה יהיה", היא מספרת.

בדרך אל החופש, לדבריה, גם הנסיעה ברכב הצלב האדום הייתה מפחידה. רק כאשר פגשה חייל ישראלי בפעם הראשונה הרגישה שהגיעה הביתה. "אמרתי לעצמי כל הזמן: זה שאת חוזרת בלי קית' לא אומר שאסור לך לשמוח. לילדים שלך מגיע לשמוח, כי גם את אימא שלהם ועכשיו את חוזרת".

אבל כמעט מיד לאחר שחזרה, התחיל עבורה מאבק חדש: להחזיר את קית'. היא נסעה בעולם, נפגשה עם מנהיגים ואישי ציבור והפכה לאחד הקולות הבולטים במאבק להשבת החטופים. לדבריה, היא פגשה בין היתר את נשיא ארה"ב לשעבר ג'ו ביידן, את דונלד טראמפ, את מלניה טראמפ וגורמים נוספים שהיו יכולים להשפיע.

קית' מביט בה היום ומדגיש עד כמה המאבק הזה דרש ממנה כוחות שלא ידעה שיש בה. "לא היית בן אדם שדיבר לקהלים, לנשיאים, לראשי ממשלה", הוא אומר לה. "בשביל זה היית חייבת המון כוח".
"אני הרגשתי שאני אעשה הכול", משיבה אביבה. "לא משנה מה".

קית' שוחרר לאחר 484 ימים. בחודשיים האחרונים לשבי היה לבדו ומנותק לחלוטין מתקשורת.
גם ביום שבו נאמר לו שהוא עומד להשתחרר, הוא התקשה להאמין שזה אכן יקרה. לדבריו, במהלך הדרך צילמו אותו שוב ושוב וביקשו ממנו לומר דברים למצלמה.

"אמרו לי אולי אתה רוצה להגיד תודה, כי שמרו עליך והביאו לך אוכל ומים. הבנתי מה מצופה ממני להגיד", הוא אומר. "אז אם מישהו חשב שדיברתי מליבי, אז לא".

כשהגיע לישראל ופגש שוב את אביבה ואת בנו שי, נסגר עבורם מעגל שנמשך יותר משנה. אחד הדברים הראשונים שביקש לעשות היה קידוש. לדבריו, היהדות שקיבלה עבורו משמעות עמוקה יותר בשבי הייתה חלק מהדבר שרצה להביא איתו בחזרה אל הבית.

החזרה הביתה לא העלימה את מה שעברו. אביבה מספרת כי היא עדיין בתוך תהליך ומתקשה לחזור לחיים שהיו לה קודם. "הייתי רוצה את החיים שלי בחזרה. הייתי רוצה לקום בבוקר לעבודה שמאוד אהבתי. הייתי גננת הרבה מאוד שנים של ילדים קטנים", היא אומרת. "אני מקווה שאני אגיע לזה. לאט לאט".

קית' מספר כי השבי שינה אצלו בעיקר את סדרי העדיפויות. "אני מעריך כל כך הרבה דברים שלא הערכתי מספיק לפני. החשיבות והמשמעות של משפחה, חברים, עם וקהילה", הוא אומר. "לדעת שאם אני בצרה, המון אנשים התגייסו ועשו למעני בלי שהכירו אותי בכלל".

אביבה מוסיפה כי גם היא גילתה את כוחו של הציבור: "העם שלנו נלחם. העם נתן לי המון כוח".

לקראת סיום הריאיון הם מבקשים להשאיר מסר אחד, פשוט ככל האפשר. "בואו נהיה ביחד, בואו נאהב, בואו נשמח, בואו נחיה את החיים", אומר קית'. "לעזור אחד לשני בכל מה שאפשר".

"עצמתי את העיניים, וחיכיתי למוות": אלי-ה כהן על רגעי האימה שאי אפשר לשכוח

"משהו הרגיש לי חסר, וידעתי שזה התפילין": בר קופרשטיין משחזר את 738 הימים בשבי

לתכנים נוספים כנסו להידברות - אתר היהדות הגדול בעולם. חפשו אותנו גם ביוטיוב, באינסטגרם, בטיקטוק ועוד.

שפע של תפילות ומידע מחכים לכם באתר הידברות - כניסת שבת, פרשת השבוע, מזמור לתודה, זמני היום, תפילת שחרית, פרק שירה, תפילה לפרנסה, שאל את הרב ועוד.