לסבתא יש יומולדת. לא בטוח כמה. שמונים אני חושב. אמרו לי ושכחתי. לא נעים לשאול שוב. החלטנו לחגוג לה. "לא צריך להתפרע" חשבנו, בכל זאת, אישה מבוגרת. נלך על משהו סולידי, טיול מרגיע בפארק ומשחק ברידג' משמים. שתהנה. לקחתי על עצמי את ארגון האירוע.
צלצלתי כדי לקבוע איתה. ענתה וואי-וואי, הפיליפינית. "זהבה נו? ה?יר", עדכנה.
"אז איפה?" שאלתי.
"ש?י גו?", פירטה החכמולוגית.
"הלכה לאן?".
"א?יי דו?נ?ט נו?", התנערה המטפלת סופית מאחריותה. בערב ראיתי את סבתא בחדשות, מפגינה עם מגאפון בכיכר רבין. אולי הגזמתי, חשבתי, מפה היא נראית בת לא יותר משבעים וחמש. הרמתי טלפון. "סבתא, רואים אותך בטלוויזיה!" סיפרתי בהתרגשות.
"זהבה נו? ה?יר", ענתה וואי-וואי.
"אז איפה כן?" התאכזבתי.
"דו?נ?ט נו?", עדכנה המנוולת. התקשרתי לאבא. "בחוף דוגית", דיווח, "קורעת את רחבת הריקודים". מוזר, חשבתי, אישה בגילה, שאין מצב שהוא מעל שבעים, תסתובב ככה לבדה. "איך זה שהפיליפינית שלה לא איתה?" ביררתי בדאגה. "נתנה לה יום חופש. אמרה שהיא מאיטה אותה", ענה הבן הגאה.
למחרת בבוקר התקשרתי. "סבתא..." ניסיתי. "זהבה נו? ה?יר", ענתה וואי-וואי ונשמעה מרוטה. "את בטח לא יודעת איפה היא..." "יו?ר סבתא א?יז ק?ר?ייז?י!".
הודיתי לה על חוות הדעת המלומדת ופצחתי בשו"ת סמס. דודתי עדכנה שסבתא השתתפה בצליחת הכינרת עד שעות הבוקר המאוחרות, מבצע באמת נדיר אצל אישה שלא ייתכן שגילה עולה על שישים וחמש. "ומה איתה עכשיו?" סימסתי. "בדרכה להקים מאחז ליד יצהר עם נוער הגבעות", הודיעה הדודה, "'מעלה סבתאות ו'". בדקתי והגבעה הופיעה בווייז. לא יאמן, חשבתי, אישה לא צעירה בת שישים ולא יום יותר שתורמת ככה למפעל ההתיישבות. באמת מרשים!
במשפחה התחילו ללחוץ מה קורה עם היומולדת. "בכל זאת, לא כל יום אדם מגיע לגיל כזה", דחקו בי. "כן, באמת גיל מרשים. עגול כזה. רק מה הגיל שוב, תזכירו לי?" צליל ניתוק. נדמה לי שחמישים וחמש. אחרת איך ייתכן שבדיוק אתמול היא רצה את מרתון תל אביב, ועוד סחבה את וואי-וואי המסכנה איתה ביחד, שתחזיק לה את המים?
ללא שהייה נוספת, הרמתי את הטלפון וצלצלתי. ענתה לי וואי-וואי בקול רפה.
"יו?ר סבתא ק?יל מ?י!", לחשה בפחד, "צ'יקן צ'יקן צ'יקן או?ל ד?יי לו?נג!!!"
השתתפתי בצערה של האומללה על איבוד שפיותה. באמת, שאישה צעירה בת חמישים שנים ולא רגע אחד יותר, שכוחה במותניה ועיתותיה בידיה תתעמר ככה בעובדת זרה וקשת יום! החלטתי לגשת לשם בעצמי.
כשנכנסתי לדירתה של סבתא, קיבל את פני בחור חמור סבר בשם שאול. "סבתא שלך עשתה פוייקה לכל השכונה", עדכן אותי.
"איפה הפיליפינית שלה?" תרתי בעיניי.
"הייתה שחיטה ומריטה של 250 עופות", אמר בטון כאוב, "וואי-וואי לא שרדה. ברחה לסוריה".
דמעות עמדו בעיניו. השתתפתי בצערו.
"איפה סבתא עכשיו?" סיננתי בזעם עצור.
"פריז", ענה בלי היסוס, "עלתה על מטוס לפני שעה".
זהו זה!, החלטתי, חייבים לשים לזה סוף! אני אחגוג לאישה המטורפת הזו יום הולדת יובל ויהי מה!!! הסתובבתי ויצאתי בהחלטיות מהדירה, כשפני אל שדה התעופה. שאול צעק אחרי. נעצרתי. הוא הגיע אלי בריצה. "כשתפגוש את סבתא שלך" ביקש, מתנשף "תגיד לה שהיה אחלה פוייקה!".
היהודי הנודד: כבוד הרב, יש סגולה להתחתן עם גויה?
היהודי הנודד: השמאלנים עושים בלאגן בבית הכנסת
היהודי הנודד: סליחה, אתה יכול להשלים לי מניין?
מיהרתי לשדה התעופה. נחתי בצרפת לאחר שעתיים. תפסתי מונית בלי עיכוב. "לאן?" שאל הנהג באנגלית רצוצה. "אייפל", עניתי בנחישות. בקצה המגדל ראיתי את סבתא זהבה, קשורה ברתמה, מניפה דגל ישראל מהשפיץ של האייפל כמחאה על האנטישמיות. מה נסגר עם האישה הזאת! חשבתי לעצמי, אמנם רק בת 45, אבל אפילו אבא שלי, שמבוגר ממנה בעשרים שנה, לא עשה דברים כאלו בגילה. בכל זאת, לא ילדה.
"סבתא", צרחתי בכעס, "אנחנו רוצים לחגוג לך יומולדת!"
סבתא חייכה אלי ממרומי העולם וממרומי גילה. "יומולדת?" צחקה, "מי חוגג יומולדת בגיל שמונים וחמש?"
נדהמתי. משהו בתוכי ידע לאורך כל הדרך שלא ייתכן שאבי מבוגר מאמו.
"סבתא, אולי תאיטי את הקצב קצת?" הצעתי.
"אני לא צעירה מספיק בשביל להיות זקנה", זרקה לעברי, והשליכה את עצמה בקפיצת בנג'י אל התהום.
לרעיונות וראיונות: jew.wanderer@gmail.com