פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      ולפתע, מצאתי לעצמי בית כנסת

      כבר שנים שיונתן ברג משוטט ביום הכיפורים ומחפש את בית הכנסת בו ירגיש את המרחב המתאים להיסחף לתוך תפילה אישית ובטוחה. השנה סוף סוף הוא מצא. יומן חגים פרק שני

      בית כנסת בדנמרק (באדיבות המצולמים)
      בית כנסת בדנמרק (צילום: באדיבות המצלם)

      עבר עלי יום כיפור בתענוג עצום, רחוק מהסבל של שנים קודמות

      כמה זמן לוקח לאדם למצוא את בית הכנסת שלו? לפעמים חיים שלמים לא יספיקו, הוא יכול לנוע מהיכל להיכל, להחליף מקומות מגורים ורחובות ולנוע שם לבתי כנסת, להחליף בין המניין האשכנזי לזה הספרדי ואז לקרליבך ולמניין התימני ועדיין ירגיש לא נוח. ומהו בכלל הקריטריון לאותה תחושה של מציאת המרחב המתאים, כזה בו האדם נותן לעצמו את האפשרות לאבד את המבט החיצוני, להיסחף לתוך התפילה האישית מתוך ביטחון. לנוע פנימה והחוצה מתפילת הרבים אל תפילת היחידי באותו רצוא ושוב בין עצמת הניגון המשותף לבקשה האישית, הזעירה לפעמים, על הבריאות והפרנסה וכאבי הראש ושלומם של ההורים?

      הקריטריון, כך נדמה לי, טמון בשורות הקודמות- במקום בו מתרחשת האפשרות הכפולה, כזו בה אפשר להגיע עם המטען הדתי האישי- תפילות בית אבא, החלקים בתפילה להם אתה חש חיבור מיוחד, הרצינות המוחלטת של חלקים מסוימים ותחושת החופש וההלל באחרים, ולהפגיש את המטען הזה עם תנועת הקהל, עם מנהגי המקום וצורת ההתנהלות, הבחירות בסוג הניגון מתוך אין ספור האפשרויות, הגבאים והחזן, אפילו הארכיטקטורה והעיצוב, כל הדברים שמקיפים, מעודדים ומכילים בתוכם את אותו מטען אישי. זה נשמע פשוט אבל קשה כקריעת ים-סוף. אין יום בו חשים בדרמתיות את העבודה כי החיפוש עדיין נמשך או הושלם כמו ביום כיפור. ישנו קשר ישיר בין חווית המעבר של הצום על הספקטרום של קשה, נסבל ונהדר לבין התחושה בבית הכנסת.

      השנה, שנה בה מצאתי את בית הכנסת שלי, בית הכנסת הקטן על שם חסידות סקרנביץ' בתל אביב עבר עלי יום כיפור בתענוג עצום, רחוק מהסבל של שנים קודמות, ללא עקיצה אחת של רעב או שעמום, ללא ספירת דפים, שיוט נהדר ואיום בתוך הווידוי והבקשה, תחושת ההתעלות ונמיכות הקומה, החטא והקבלה לעתיד.

      לטורים הקודמים של יונתן ברג:
      עלוני השבת הקפיטליסטיים פוצעים את הקדושה
      פיוט, נבואה ורוקנרול: ההופעה של אליעזר בוצר בבראבי
      רבנים תתבגרו, מין היא לא מילה גסה
      אסקימואים וקיגל. על הסדרה החדשה "שטיסל"

      שיפוץ בית הכנסת או-בודה העתיק בהונגריה (יח"צ , באדיבות ארגון EMIH הונגריה)
      בית כנסת העתיק בהונגריה (צילום: ארגון EMIH הונגריה)

      כיצד ניתן בימינו שלנו לחוש את אותה תשוקה לעבודת האל

      התפריט בעבורי, שאותו ממלא בית הכנסת הזה מורכב מהעדר תחושה של רבנות, להבדיל, כמובן, מהלכה, כלומר תחושת השוויון, אותה הכרה כי כולנו תלמידים ומורים, כולנו יודעים דבר ואיננו יודעים דבר אחר, מנוף אנושי בלתי מפוענח, ללא מכנה משותף אחיד, העשוי בגדים שונים, עדות שונות, רקע שונה ומתפילה ההולכת ונרקמת תוך כדי התרחשותה, מגששת את דרכה, סופחת לתוכה ניגונים שונים, ממזרח ומערב, נעצרת בסדר עבודת הכהן בכדי להסביר באטיות ודיוק מה היה מתרחש בכל שלב. ההפך מקריאה מהירה וממלמלת של אותה התרחשות פלאית, מלכותית ומלאת עצמה קדומה שאנו כל כך רחוקים ממנה, מעשן הקטורת וחרדת העזרה, מבגדי הלבן והזהב , מבית אבטינס שהיו אחראים על עשיית הקטורת.

      הקריאה הזאת היא אולי תמצית בית הכנסת הנפלא הזה - ההכרה כי יש צורך לחבר את המנהגים, הטקסט והלימוד לכאן ועכשיו, לרגע הקונקרטי בו עומד הקהל במוסף של יום כיפור, מבקש בו זמנית להתקרב לאותו עולם עתיק ולהבין כיצד ניתן בימינו שלנו לחוש את אותה תשוקה לעבודת האל, את החגיגיות והחרדה המשמשים בערבוביה בעבודה זו.

      בית כנסת אור הצפון בנצרת עילית (יח"צ)
      בית הכנסת בנצרת עילית (צילום: יחצנים)

      השנה נעצרתי על שנאת חינם, על אותה קנאה שמושלת בי פעמים רבות מול כותבים אחרים

      באותו בית כנסת עברתי ביום כיפור, כי את רובו ככולו של היום עברתי בתוכו, רגעים שונים ומרתקים. החל מהמחשבה על הבחירה לפתוח את קריאת התורה מיד אחרי סיפור נדב ואביהו, הרי אפשר היה לפתוח בפסוק הבא אחר כך. נדמה שרבותינו הניחו לפנינו שיעור על מידת " יום הכיפור" שרצויה בחיינו, על הצורך למתוח כל הזמן גבול מול תשוקת הרוח שבתוכנו, מול הרצון לעזוב את מושכות היום יום, ובתוכו המאופק והמדוד לטובת חוויות הקצה, האקסטזה ופריצת הגדרות.

      את העיון המקביל בסידור התפילה ובספר " לנצח אנגנך" שהבאתי עמי, אנתולוגיה של שירה עברית על דמויות המקרא, עיון שחגג את החוט הנמשך מפסוקי המקרא לנביאים ולפיוטים ואז לשירה המודרנית, חוט שהוא הבסיס לקיום היהודי הנצחי. את הווידוי שמגלה לי כל שנה, דרך הכישלונות והטעויות שלי את השינויים שאני עובר, כי גם לטעויות יש תנועה אטית בסיפור חיינו- מהפזיזות והחוצפה, דרך סיפורי המגע הלא מתוקן ועד לכיבוד ההורים. השנה, יותר מכל, נעצרתי על שנאת חינם, על אותה קנאה שמושלת בי פעמים רבות מול כותבים אחרים- זה הנוסע לפסטיבל בחו''ל וזה המוציא ספר מצליח וזה המתורגם לשפות אחרות, אולי לא שנאה, אבל קנאה, ולחינם, כי אם החוט הוא חוט השפה הנהדרת שלנו, יש לחגוג כל הצלחה בה.

      ובנעילה, בה חיברנו בבית הכנסת, לא בלי וויכוח זעיר, בין נוסח אשכנז לפיוטי המזרח בין "אל נורא עלילה" ו"עננו" לבין "אבינו מלכנו" בניגון החסידי, ומול שערי שמיים ההולכים ונסגרים שלחנו את התפילה הזו, בכוך הקטן , שונים ונבדלים אבל קוראים ביחד לימים של מציאת המקום, של ניקיון ורחמים וזיווגים נכונים. כפי שאומרים על שידוכים, אם אני מצאתי, אז בטח גם אתם יכולים, יש יותר ויותר מניינים כאלה, פתוחים ומרובי צבעים ופנים, הגיע הזמן לאותה אחדות של עדות ודעות.