פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      בית"ר מול הפועל - רבין מול הרב עובדיה

      אוהדי בית"ר עמדו דקת דומייה לזכר הרב עובדיה. שנים לפני, בדקת דומייה לזכר רבין, חלק מאוהדי בית"ר קיללו את רבין ושרו ליגאל עמיר. אשכנזי מול ספרדי. חילוני מול מאמין

      אילוסטרציה (מערכת וואלה! NEWS)
      (צילום: אילוסטרציה)

      ערב. ירושלים. אצטדיון טדי. הפועל ת"א מול בית"ר ירושלים. רגע לפני, בוחרים אוהדיה של בית"ר ירושלים לעמוד לדקת דומייה לזכר הרב עובדיה יוסף. אקט לא צפוי, חדש: רב חרדי הזוכה לדקת דומייה לזכרו ביציע של מגרש כדורגל לפני משחק מרכזי.

      שנים לפני, בדקת דומייה לזכר יצחק רבין חלק מאוהדי בית"ר מקללים את רבין ושרים הלל ליגאל עמיר. רגעים אלה מהווים חוליה בשרשרת של רגעים רבים בהם הפך חלק מיציע האוהדים של בית"ר לבמה למייצגים מחאתיים ולניסיון לסמן סדר יום ישראלי אחר, אלטרנטיבי למיינסטרים הישראלי כפי שהם רואים אותו, זה האשכנזי, השמאלני והחילוני.

      בפייסבוק של וואלה! יהדות לא מפחדים משאלות

      הפועל ת"א נושאת בתוכה סיפור של ישראליות מסוימת, אחרת מזו הבית"רית

      בעולם כולו מהווה הכדורגל כר לביטוי לקונפליקטים שאינם קשורים למשחק עצמו- לאומיים, תרבותיים ועוד. היריבות בין הפועל ת"א לבית"ר ירושלים מהווה יריבות מעין זו. על אף שיתכן וחלק גדול מאותה חבורה בית"רית אדוקה אינו מודע לכך, מעבר להיסטוריית המשחקים המגוונת והסוערת בין שתי הקבוצות, ומעבר לעובדה שכיום לשתי הקבוצות יש אוהדים המשתייכים למחנות פוליטיים מגוונים, יתכן והמאפיינים ההיסטוריים של המועדונים עדיין מהדהדים ברמת האתוס ומזינים את פעולתם הנוכחית. הפועל ת"א נושאת בתוכה סיפור של ישראליות מסוימת, אחרת מזו הבית"רית. הפועל ת"א נוסדה ע"י ההסתדרות.

      לטורים נוספים של אהוד ברנשטיין

      אין חדש תחת השמש של הנגב

      וידוי דברים: החטאים של המאה 21

      גבריאל בלחסן: איש האמונה הבודד. בודד מדי

      בסמל המקורי שלה מופיעים על רקע אדום פועל, פטיש ומגל. הזיהוי הפוליטי בתחילת דרכה מובהק: פועלי שמאלי. בשנותיה המוקדמות של מדינת ישראל, הפועל ת"א הייתה קבוצת הכדורגל של "דור המייסדים" של המדינה, חבורה שהתבססה לאורך שנים במרכזי הכוח המשמעותיים והפכה את עצמה למעמד הגמוני במדינת ישראל, כזו המגדירה את סדר היום על פיו מתנהלת המדינה. מאפייני קבוצה זו, שהוגדרה בעבר ע"י הסוציולוג ברוך קימרלינג כאחוסל"ים- אשכנזים, חילוניים, ותיקים, סוציאליסטיים ולאומיים- הוטמעו עמוק בתוך האתוס של הפועל ת"א. אולם, המגמות התרבותיות שחלו בקרב נשאי אתוס זה קיבלו ביטוי בשינויים שחלו במועדון: הפועל נמכרה לגורמים עסקיים פרטיים כשתוך כדי נוסף לסמלה של הקבוצה הפועלית שהקימה ההסתדרות הלוגו של חברת "כתר"- אחת החברות הממנות של הקבוצה.

      בבית"ר, לעומת זאת, תודעת ה"אנחנו אחרים" חיה ותוססת

      אריק איינשטיין, האוהד המפורסם ביותר של הקבוצה שהיווה מעין דוגמן של אותה ארץ ישראל ישנה ולבנה, התגלגל לצריף נהנתני בחוף של תל אביב כמעין סמל למסעו של הצבר הישראלי ולאחריתה של אותה ישראליות. גם חיים רמון, בעליה הנוכחיים של הפועל, הינו פרסונה המייצגת את גלגולו של הסוציאליסט ההגמוני- מאיש מפלגת העבודה ויו"ר ההסתדרות לפוליטיקאי זחוח במפלגת קדימה שהתאפיינה בחיבורים ענפים בין הון לשלטון. בית"ר, לעומת זאת, נולדה בתוך אתוס אחר- בית"רי. אותו בית"רי שהודר ע"י שלטון מפא"י האחוס"לי ושבביטויו הפוליטי- תנועת ה"חירות"- הצליח בבחירות 1977 לאחד את האחרים הנוספים- המזרחיים, המסורתיים, הימניים, ואנשי המעמד הכלכלי חברתי הנמוך יותר- לכדי מהפיכה פוליטית מהדהדת.

      הזיקה בין מועדון הכדורגל לימין הפוליטי הייתה ונותרה מובהקת וחדה. בתקשורת הישראלית, מעוז אחוס"לי מתפורר, הסולחת לגילויי אלימות במועדונים אחרים, סומנה ומסומנת בית"ר באותו האופן בו סומנו אנשי המחנה הפוליטי מתוכו נולדה- פרימיטיביים ופאשיסטים. בעוד שבהפועל ת"א הקשר הנוכחי לעבר הפועלי כמעט ואינו קיים, בבית"ר, לעומת זאת, תודעת ה"אנחנו אחרים" חיה ותוססת. וכשבבית"ר כועסים על הפועל ת"א הם כועסים, בין השאר, על הסיפור שעומד בבסיסה של הפועל גם אם היום הוא לא יותר מהיסטוריה בחיי המועדון.

      הבקשה הבית"רית לדקת דומייה לזכר הרב עובדיה נקטעה ע"י אוהדי בית"ר שהיו עסוקים לקלל את הפועל

      בשנים האחרונות צפות בקרב חלק מאוהדי בית"ר תופעות קשות של ביטויים גזעניים- התנגדות לקבלת שחקנים ערבים לבית"ר שתישאר "טהורה לעד", נשיאה על כפיים של אנשי תנועת כ"ך לשעבר ביציעים ושירי שבח ליגאל עמיר, הכול תוך ביטויי אלימות מילולית קשה וגזענית. גם הבקשה הבית"רית לדקת דומייה לזכר הרב עובדיה יוסף נקטעה בסופו של דבר ע"י חלק מאוהדי בית"ר שהיו עסוקים בקללות כלפי הפועל ת"א.

      ומכאן ההחמצה- האומץ המתריס של אנשי בית"ר, השאיפה לאתגר את הציבוריות בישראל בקולות אחרים עם סדר יום אחר הופכת אצל חלק מהאוהדים למיצג שאין בו יותר משנאה יוקדת כלפי האחר. במקום להתדרדר ללאומיות בדלנית ומשסעת עם ניחוחות של אלימות וגזענות, יכולה האחרות הבית"רית להוות כר פורה לביטוי של קולות אחרים, בית"ריים וותיקים: חיבור טבעי למסורת היהודית, לאומיות ליברלית שאין בה סתירה בין התפיסה כי "כל יחיד מלך" לבין התפיסה הדוגלת במדינות לאום, קולות של אהבת אדם וחירות.

      בית"ר ירושלים יכולה להוות מודל ירושלמי המאתגר את הבדלנות התל אביבית בו המסתורין ההיסטורי והעוצמות הדתיות מקבלות גוון של עושר דתי וסובלנות של חיים ביחד, ירושלמיות בה "ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים".