אומנית הספוקן וורד הדתייה והתרנגול שנטבח במטבח

במסגרת אירועי ‘’אוהבים אומנות’’ הערב בתל אביב, יתקיים במתחם הארטפורט שהוסב השנה למתחם דמוי אוהל מרושת, על ידי היוצר בוריס אויכרמן- תחרות "הספוקן וורד" של קבוצת ‘’פואטרי סלאם ישראל’’. בתחרות משתתפת צביה מרגליות, משוררת דתייה מירושלים שזכתה במקום הראשון בשנה שעברה באותו מופע שהתקיים בלבונטין 7.

בוואלה! יהדות לא מפחדים משאלות

צביה מרגליות היא אשה דתייה מירושלים. היא מעבירה סיורים למבקרים בעיר העתיקה, כאשר היא נוהגת לשלב בסיורים שלה תיאטרון ושירה. השירים שהיא מקריאה לקהל בסיורים הם פרי עטה, אך שירים אלו הם לא סתם שירים, הם משוייכים לז’אנר שצביה בעצמה לא ידעה בתחילה על קיומו. "ספוקן וורד" הוא ז?אנר אומנותי של שירה הנאמרת בעל פה, בניגוד לערבי שירה, שבו מקריאים את השירים מהספר, בספוקן וורד, נפטרים מהרישמיות ומקריאים את המילים דווקא בעל פה.


עוד בוואלה! יהדות

- האומץ לדבר על גילוי המיניות של נערות דתיות

- גבריאל בלחסן: איש האמונה הבודד. בודד מדי

- סוריאליזם, אומנות ומוסיקה יהודית

בניגוד לאווירה הרצינית, המלווה בדרך כלל ערבי שירה, תחרויות "הספוקן וורד" מאפשרות ליוצרים מודרניים ועכשוויים מכל הקשת התרבותית להיפגש תחת קורת גג אחת ולהתחרות אחד בשני על ידי הקראת טקסטים, הנושאים בחובם אמירות חתרניות חדשניות ומקוריות על החיים. הם מאפשרים לבחורה דתייה כמו צביה, להשתתף ולחלוק עם הקהל התל אביבי חוויות יומיומיות של אישה דתייה בירושלים. כמו לדוגמא הקטע שממחיש מחשבות על אכילת תרנגול שנטבח, סביב שולחן המטבח עם הבעל והילד:

‘’וליד המיטה- מטבח. שם נתגדלתי אני, שם נתגדלת אתה, שם אוכלים. ידיים לשות ביצים ופטרוזיליה לתוך בשר תרנגול שנטבח. מטבח. שם רגעים הרי גורל, כשעל הגריל פתאום זה מבהיל את הילד שמבין לראשונה שעוף זה תרנגול בעצם, שעושה קוקוריקו. והוא שואל את אמא, ואמא את אבא שואלת, ואבא שואל את עצמו אם היה משתלם לתרנגול לעבור את הכל כדי להיות בן אדם, כן, אם רק היית בן אדם, אומרת אמא, אם לא הייתי בן אדם היית עושה לי אוכל חם? ‘’ (מתוך מיטה ומטבח)

עוד בוואלה! יהדות

- מתיסיהו: "לא אלך לבית הכנסת בחג הזה"

- תורת הסטיילינג והפעם – ילדה טובה ירושלים

- שולי רנד מתגעגע מאוד לאברהם אבוטבול

הטקסטים של צביה לא באים להביע מחאה כלשהי, בדומה לאומני ספוקן וורד אחרים, אלא יותר באים לספר על חוויות אישיות ואלו זאת סיבת הזכייה של צביה בשנה שעברה בתחרות. מדוע זה כך צביה?

צביה: אני כותבת כמו שאני חיה, כותבת כי אני כותבת, כותבת על נושאים שנוגעים לחיי היום יום שלי כאישה במרחב הפרטי שלי, נושאים כמו תזונה, (ראו מקרה התרנגול...), הורות , אוכל ובריאות, מקום האישה בעולם בבית ובכלל... וכל זאת על מנת לפתור שאלות שאני שואלת את עצמי, לא בשביל משהו אחר, לא למען מסר חברתי כלשהו. מתוך החוויה האישית שלי נוצר מצב בו התשובות שאני עונה לעצמי, נהפכות בדיעבד למעין מסר אוניברסלי. מה שכן, אם המסרים של הטקסטים שלי עושים טוב לאנשים ומדברים אליהם למה לא בעצם?

"והוא שואל את אמא, ואמא את אבא שואלת, ואבא שואל את עצמו אם היה משתלם לתרנגול לעבור את הכל כדי להיות בן אדם, כן, אם רק היית בן אדם, אומרת אמא, אם לא הייתי בן אדם היית עושה לי אוכל חם? ( מתוך מיטה ומטבח)

עוד בוואלה! יהדות

- הרב מצליח נזכר בסבו שהיה מלקק זרעי עקרבים

- שאינו משיב כהלכה: יחסו של הרב לסמים קלים

- רבנים תתבגרו, מין היא לא מילה גסה

כאשר אני שואל אותה, האם המופע שלה, יכול להוות בעתיד קרש מקפצה לנשים דתיות אחרות, שגם יוצרות אומנות חופשית כמו הספוקן וורד, או כל אומנות אחרת שנחשבת ליותר שוליים ופחות מיינסטרים, היא מסתייגת אך נותנת תשובה ממקום פחות צפוי:


צביה: אתה כל הזמן לוקח אותי לחלל בביטוי הנשי שקיים לכאורה בחברה הדתית, אך אני חושבת שאותו חלל נמצא בכל העולמות בחברה שלנו, לא רק במגזר דתי זה או אחר. קיים חלל בביטוי הנשי נקודה. גם אצל הדתיות וגם אצל החילוניות. הן פשוט מאירות את החוסרים האלו אחת על השנייה. כולם שואלים אותי כל הזמן על כך שאני דתייה עם כיסוי ראש וחצאית שעושה אומנות כמו ספוקן וורד. אך שוכחים לשאול את השאלות המהותיות באמת. מדוע למשל נשים בחברה החילונית זועקות כנגד הדרת נשים באוטובוסים שמתקיימת בכלל בחברה הדתית? כנראה שזו מראה הפוכה לנשים החילוניות, שגם הן מתקיימות באותו חלל. גם הן נאבקות על המקום שלהן במרחב הציבורי והפרטי, בבית, עם הבעל, עם המשפחה והילדים.

צביה תופיע במסגרת מופע הספוקן וורד של קבוצת פואטרי סלאם ישראל במסגרת אירועי האומנות של קבוצת ארטפורט : משוררים ראפרים ונביאי זעם באירוע של מילים צלילים דעות ווידויים. יום חמישי 31 10 בשעה 21:00 . הכניסה חופשית.