מיום שעמדתי על דעתי ידעתי באופן טבעי, שמשפחתי חילונית ואני חילוני. גרתי בשכונה נתנייתית קטנה ואינטימית שבה רוב השכנים והחברים היו דתיים מזן ה"מזרחי" בתוספת מספר משפחות מקסימות שנימנו עם "פועלי אגודת ישראל". איש לא ביקר את אורח חיינו החילוני לחלוטין, איש לא הפגין התנשאות והיחסים בין המשפחות השונות היו חבריים ואינטימיים. רובם גם לא היססו לשתות ואף לאכול במטבחנו הלא- כשר.
השאלות הקשורות לחילוניות שלי, ולחילוניות בכלל, צפו ועלו בי רק כאשר עברתי לירושלים באמצע שנות ה- 70 במפגשים עם סטודנטים בקמפוס בגבעת רם ולאחר מכן, כאשר התחלתי לעבוד ב"מכונים לחינוך יהודי- ציוני", שם פגשתי חברים דתיים וחילונים, רבים ומופלאים ועם זאת מאתגרים ווכחנים בכל נושא שניתן שקשור ל"זהות יהודית". שם גם נתקלתי לראשונה במאמר הקצר והנוקב של ס. יזהר "עוז להיות חילוני". הרגשתי שמצאתי במאמר את החילוניות שלי.
"לא די להיות לא-דתי כדי להיות חילוני" אומר יזהר, אלא חילוניות ערכית שמדגישה בחירות "חיוביות". יזהר עזר לי להבין שהחילוניות שלי היא כזו שמקבלת אחריות, אך מצד שני ספקנית ועוכרת שלווה, שאין בה נחמה זולת "אושר הידיעה" והאומץ לעצב את התמהיל שלה מ"הסופרמרקט" של היהדות, הישראליות והתרבות המערבית.
המאמר יצא נגד רוב החילונים דאז - "עייפי החילוניות ההולכים אל השלווה" שהם בעצם "לא- דתיים" ריקניים למדי שמפקירים עצמם ל"ליטופי אמונה של הדתיים". חשוב לציין כי במאמר שמעניין לקרוא אותו שוב, שנים רבות לאחר שפורסם, יש ביקורת חריפה על הדתיות: "הדתי המצוי אינו מחפש, הוא כבר יש לו, עליו רק לקיים, רק לציית רק לעשות כמצווה" וזה הפריע לי משום שדומה שהחילוניות של יזהר לא ניצבת בזכות עצמה, אלא בהשוואה לדתיות.
ככל שיזהר גדול, הוא לא ראה או בחר שלא להבין את מורכבות הדת והחיים הדתיים. הוא היה זקוק להכללות גורפות ובוטות כדי ליצור הנגדה בין הדת והחיים הדתיים לבין החילוני והחילוניות. והנגדה זו הפריעה לי אז ומפריעה לי גם היום. יזהר לא נותן מקום לאופציה חילונית תרבותית-יהודית שאינה מגדירה עצמה כנגד הדתי והדתיות. קולו המרשים והכ??ן של יזהר הוא קול "היהודי החדש" המחובר לנופי הארץ, המחובר בדרכו לתנ"ך ולציונות המהפכנית ויחד עם זאת הוא מורד, בכל מה שלפני ולפנים מכך. ה"חילוני" שלי הוא אחר, אולי חדש.
ככל שהשנים עוברות אני ,עוד יותר מבעבר, מגדיר עצמי כחילוני, אם משום שלא מצאתי הגדרה פוזיטיבית אלטרנטיבית ("חופשי" לא מתאים לי), ואם בשל רצון לתת לחילוניות ממד נוסף או חדש שאינו נמצא אצל יזהר. עם השנים גיליתי כי מפריעה לי חילוניות ריקנית מבחינה תרבותית ומפריעה לי חילוניות ניהיליסטית שאינה רוצה שום חיבור לתרבות היהודית. מפריעים לי גם גילויי ה"חילוניות האורתודוכסית" הרווחת בארצנו שמקבלת על עצמה (בלשונו של יזהר) עול מצוות של "ליטופי אמונה" או "נסיגות אל העמדה הדתית". החילוניות האורתודוכסית החדשה, הכוללת נגיעות דיפוזיות בצמתי חיים או בחגים ומועדים, ללא ספקנות, אחריות ובחירה, היא ממש לא החילוניות שלי.
אני יהודי-חילוני ללא רגשי נחיתות וללא התנשאות. החילוניות שלי מורכבת מבחירות אישיות שעשיתי בעולם האמונות, הדעות והמעשים שבהווייה היהודית, הישראלית והמערבית - מתוך החלטה להעשיר את עולמי. ואני לא לבד. ישנה חילוניות יהודית-ישראלית חיה ותוססת שלוקחת אחריות על עצמה ורבים מחזיקים בה.
אם אנו "נידונים" להמשיך ולחיות עם המושגים "חילוני" ו-"חילוניות", אזי אני מייחל לכך שיהיו יותר ויותר נשים וגברים חילונים עם "עוז" ברוחו של יזהר אבל ב"גירסה משופרת". חילונים ששותפים לשיח של לימוד, הגות ומדרש ישראלי חדש ולעיצוב טקסים חוויות ועשייה חברתית וקהילתית, ששותפים לעיצובה של תודעה ותרבות יהודית- ישראלית שמתאימה לאנשים שחיים כאן, בזמן הזה ולעתיד לבוא.
עוד בנושא:
למה החילונים מפחדים מהיהדות?
מה עושים כשהילד מודיע: "אני חילוני"
האם היהדות יכולה להתקיים ללא דת?
דני דניאלי הוא מנהל "שערים", האגודה להעצמת ההתחדשות היהודית בישראל
מדור זה מוגש בסיוע עמותת "שערים". מגוון הדעות במדור משקף את כותביהם, ולא את עמדות העמותה