הטור הקודם: למה מפריע לי המושג: "נשות הכותל"?
כששר האוצר היה עדיין מגיש בטלוויזיה, אחת השאלות הקבועות ששאל את אורחיו, לצד "מה ישראלי בעינך", הייתה: "האם אתה מאמין באלוהים". מלבד היותה של השאלה אישית מאוד, על גבול החדירה לפרטיות, היא לוקה בעיניי בפגם נוסף: חוסר רלוונטיות.
שאלה אישית כי חיבוטי הנפש של המאמין הם עניינו שלו. חשיפתם לעין כל, ביחוד אם המאמין משתייך לקהילה דתית, כמוה כהתערטלות פומבית. הלא משברי אמונה הם חלק מחייו של כל מאמין והספקות - ובעידן המודרני ביתר שאת תמיד יהיו לחם חוקו. אמונה תמימה, תמה, שייכת בימינו למעטים. איך אני יודע? כי גדלתי בין מאמינים. בישיבה התיכונית נתיב מאיר, בישיבה הגבוהה עטרת כהנים, בתנועת בני עקיבא. "אנחנו מאמינים בני מאמינים", שרנו. האם כולם האמינו? במה בדיוק? באיזה סוג של ישות אלוהית? באיזו רמת השגחה? באיזו מידה של וודאות? התשובות רבות כמספר המשיבים.
שיחות על אמונה שקיימתי לאורך השנים לימדו אותי כי כמעט אין בנמצא בעלי אמונה מוחלטת, כפי שאין הרבה אתיאיסטים גמורים. רק מעטים נמצאים בקצוות. המאמין המצוי, אמונתו נשקפת לו כבבואה מטושטשת. פנים רבות לה, תקופות שונות יש בחייה, היא לובשת ופושטת צורות. יש המתחבט בה כל חייו, אחר לא מקדיש לה כלל מחשבה; הוא גדל לעולם שבו אם אתה שומר מצוות חזקה עליך שאתה מאמין. ומה יאמר? שלאחרונה נחלשה אמונתו? אולי אף אבדה כליל? שהרי אם אינו מאמין מדוע הוא ממשיך לשמור מצוות? וכך, מכל הסוגים והגוונים, חיים בתוכנו אתיאיסטים אנונימיים. רבים מהם דתיים. רבים לא עלינו ולא עליכם - אולי אפילו רבנים. מי יבטיח לנו שלא כך? האם יכול רב להודות שאבדה לו אמונתו? האם יכול שופט להודות שהוא נוטל שוחד לעיתים? ובכל זאת, אנו יודעים שיש בעולם שופטים הנוטלים שוחד.
טורים נוספים של המדור: "מפריע לי המושג"
נשות הכותל האמיתיות לא מניחות תפילין
האם הגיע השעה לבטל את עזרת הנשים?
בואו נהיה כנים: לא כל הרבנים ראויים לתואר "רב"
את בתי הדתייה לא אחנך לצניעות
אני יהודי-חילוני ללא רגשי נחיתות וללא התנשאות
מעבר להיותה פשטנית, החלוקה הדיכוטומית לאתאיסטים ולמאמינים היא בעיקר חסרת נפקות מעשית. כי מה משמעות העובדה שהנך אדם מאמין? האם בהכרח תשמור מצוות? ומה משמעות העובדה שאין בך אמונה? האם לא תוכל היהדות לעטוף אותך במובנים רבים? ניתוק הקשר הסיבתי בין אמונה לבין חיים של שמירת מצוות, ולו גם חלקית, הוא כבר עובדה קיימת.
הדת, אף שמבוססת על אמונה באל, כבר מזמן אינה נחלתם הבלעדית של המאמינים בו. גם לאתאיסט - הנוקשה או הרך, זה שמלידה או זה שמכפירה, זה שנטש את האמונה בסערה או זה שהאמונה נטשה לאיטה אותו יש יד ורגל בעולמה של היהדות בת ימינו. לא תמיד ישמור את כל מצוותיה, אך יש וירצה להסתופף בצילה. הניחו לו. חיבוטי הנפש של המאמין, כבר אמרנו, הם עניינו. אל תקראו לו "אתאיסט". אל תשאלו אותו אם הוא מאמין באלוהים. הניחו להגדרות. הניחו לחיבוטי הנפש. הניחו לאלוהים.
ירון קנר הוא מנכ"ל "פנים - איגוד ארגוני ההתחדשות היהודית בישראל"
מדור זה מוגש בסיוע עמותת "שערים". מגוון הדעות במדור משקף את כותביהם ולא את עמדות העמותה
מסכימים עם ירון קנר? הצביעו