יום ירושלים: המאבק על צביון המדינה

לא נולדתי בה, גם לא גדלתי בה. בסך הכל שתים עשרה שנה שאני גר בה, אך בכל זאת, אני מרגיש ירושלמי. גדלתי בנתניה ונהרייה, ערי חוף ושמש מהממות, שמחתי בהן, התפתחתי בהן והן תמיד מעוררות בי נוסטלגיה של געגוע – אבל אני עצמי מרגיש ירושלמי. האירוני הוא, שלמרות תחושת הירושלמיות שלי, בכל פעם שאני חוזר לירושלים כבר בשער הגיא אני מתמלא בהתרגשות. עד שלפעמים נדמה לי, שכשאפסיק להתרגש כבר לא אהיה ירושלמי.

כנסו לוואלה! יהדות ותמצאו שם את:
"ריקוד הדגלים": חרפה ואות קלון לציונות הדתית
הנבואה בתנ"ך שחזתה את ששת הימים
כנס על מיניות במגזר הדתי: ללמוד על "המשחק המקדים"
בג"ץ מונע את הכסף? יש מי שידאג לאברכים


לא מדובר בהתרגשות של חזרה לביתי שבקריית משה, זו התרגשות של חזרה הביתה נקודה. הייתי מנסה לתאר את התחושה, אבל לא נראה לי שיש באמת צורך. יהודי – אשכנזי כספרדי, חרדי כחילוני, דתי כמסורתי, בן מרכז כבן פריפריה – מכיר את ההתרגשות הזו שבדרך לירושלים, ההתרגשות שבחזרה הביתה. כי ירושלים אינה עוד עיר בירה, זו לא וורשה וברלין וגם לא טריפולי ורבאט. ירושלים היא הזהות והמורשת שלנו, כיסופים של אלפיים שנות גלות. זו לא הייתה רעננה בתפילות, גם לא תל אביב וקריית שמונה – זו הייתה ירושלים שעליה התפללנו, שאליה השתוקקנו. זה פשר ההתרגשות שבחזרה הביתה, כי ירושלים היא הסיפור שלנו, של כולנו. אז ברור שאם אפסיק להתרגש, או ליתר דיוק אם נפסיק, כבר לא נהיה ירושלמים.

אבל רעיון לחוד ומציאות לחוד, ומוכרחים להודות באמת עם כל הקושי והמועקה: ירושלים כבר לא כל כך מפעמת בלבבות כבעבר, וקריאתו האלמותית של מוטה גור שוב לא מהדהדת באוזני כולנו. איבדנו משהו וההתרגשות בדעיכה, כבר לא כולנו ירושלמים. כ"ח באייר, שאמור היה לחתום את חודש הציונות שהחל ביום השואה, הוא כבר לא "חג" של כולנו אלא "יום" של ירושלים. החודש הפך לשבוע, יום ירושלים בדרכו להידחק מהפנתיאון הלאומי שלנו. כיום, יום ירושלים הוא חגם של חלקים מסוימים בחברה הישראלית, כאלה שעוד מתרגשים בשער הגיא.

העניין הוא לא חודש או שבוע, אלא ערכי היסוד שלנו כעם שהולכים ומתערערים. בשנים האחרונות, ונדמה שבשנה האחרונה ביתר שאת, יש מי שמבקש לטשטש את הזהות והמורשת שפיתחנו כעם משך שלושת אלפים שנה. זו מגמת כרסום הולך וגובר של היסודות הכי מהותיים שלנו – היעד ברור, הפיכת מדינת ישראל למדינת כל אזרחיה. השאיפה הכמעט אובססיבית לשחוט את כל הקדוש לנו ולמחוק את כל הייחודי לנו לא מתחילה ונגמרת ביום ירושלים. נישול יום ירושלים מנכסי האומה הוא רק סימפטום למגמת ההתנשלות הכללית שמנסים גורמים כאלה ואחרים לקדם כאן.

שלושים חוקים יסעירו הקיץ את מליאת הכנסת, וכתוצאה או אולי כסיבה גם את כל המדינה כולה. במלאת שישים ושש שנה לה, נאבקת ישראל על זהותה כמדינה, יהודית או אזרחית. מושב הקיץ הנוכחי בכנסת יעמת את הכוחות הניצים במלוא התוקף, ישראל מתבגרת ואלו חבלי ההתבגרות. הסוגיות רבות והמאבקים מהותיים – ברית זוגיות אזרחית או כדת משה וישראל, גיור כהלכה או לכל דכפין, מעמד לרבנות או מעמד הרבנות – אלו רק שלוש משלושים הסוגיות המורכבות שיעסיקו אותנו בשלושת חודשים הקרובים. שלושים חוקים, שלושה חודשים – גורל ערכי יסוד בני שלושת אלפים שנה מונח על הכף, ויום ירושלים ביניהם.

שני חוקים הוגשו השבוע בכנסת – הצעה להפוך את יום ירושלים ליום שבתון לאומי, שהגשתי אני, ומנגד הצעה לבטל את יום ירושלים, שהגישה מר"ץ. אני טוען שיום ירושלים הוא חג לאומי שדעך כוכבו והפיכתו ליום שבתון תחזיר לו את מקומו הראוי בפנתיאון הישראלי. במר"ץ טענו שיום ירושלים הוא יום בעל סממנים פאשיסטיים, בחינת קידוש לכיבוש ולכן קראו לבטלו. המאבק על מקומו של יום ירושלים, הוא למעשה המאבק על זהותה של המדינה, ויותר מכך על זהותנו כעם. האם נתרגש בשער הגיא, זו לא שאלה של רגשות אלא שאלה של אזימוט ערכי – לאן פניה של המדינה ולאן פנינו כעם.

במדינת כל אזרחיה לא מתרגשים בדרך לירושלים, במדינה היהודית כן. צפו לקיץ חם במיוחד, ואני מקווה, מאמין ובטוח שבסופו אוכל להבטיח לכם שבשנה הבאה סף ההתרגשות שבחזרה הביתה ישוב לעלות בשער הגיא. כ"ח באייר תשע"ה כבר לא יהיה "יום ירושלים" אלא "חג ירושלים" – יום לאומי של כולנו, עם יהודי במדינה יהודית. בשנה הבאה כולנו ירושלמים, אפילו אם נגור בתל אביב או קריית שמונה.