12 ימים מלאו הבוקר לחטיפתם של שלושת הנערים שביקשו לשוב לבתיהם ונעלמו בחטף. כל בעל לב יהודי נושא תפילה בימים אלו לשלומם ולשובם הביתה במהרה של גיל-עד מיכאל בן בת גלים, יעקב נפתלי בן רחל ואייל בן איריס תשובה.
בתווך, צצים בשטח התודעה ידוענים או שמא ידעונים, בעיני עצמם או בעיני הפתאים ההולכים שבי אחריהם, ובפיהם בשורות. הם כביכול יודעים היטב מה עלה בגורלם של הנערים, הם גם יודעים לקבוע היכן בדיוק הם מצויים. בשלב זה, כך הם אומרים, אין הם מסוגלים לומר יותר מאשר מותר להם. הם בחיים, קובעים הללו בפסקנות. יש מהם שגם מוסיפים רמזים על מקום המצאם, על סמך פסוקים או חזיונות השמורים רק להם.
עוד בנושא בוואלה! יהדות:
המקובל שצם שבוע למען החטופים
ניר בן ארצי: "הנערים הוחבאו במקום שקשה לחלום עליו"
משפחת שליט מול משפחות החטופים: בכיינות מול אחריות
חטא החטופים היא הכיפה הסרוגה?
לא הדת ולא הדעת סובלת מחזות עוועים כאלו, שיונקים משילוב הרסני של אגו מנופח, זלזול מחפיר באינטליגנציה של כלל הציבור ולעתים אף בעיות שתחום הטיפול שלהן כרוך בבריאות הנפש. אם בימים כתיקונם ניתן להתייחס בסלחנות, ואולי אף ברחמים, לכל אותם מאחזי עיניים מטעם עצמם, בימים אלו אי אפשר להגיב לכך בשלוות נפש סטואית כי זה גובל בהתעללות. בראש ובראשונה, בהורים הכמהים לכל בדל מידע על גורל יקיריהם; הורים שאינם מסוגלים לעצום עיניים בחרדה מתמדת לשלום בני העשרה הצעירים שלהם שלא חטאו ולא פשעו ואפילו נשק לא היה בידיהם; אמהות יקרות ואמיצות שהלילה הרחיקו לז'נבה כדי להשמיע את קולן הבוטח אך המתחנן לתפנית שתסיט את הערפל הסמיך האופף את הפרשה כולה.
המסורת היהודית, המוחזקת בידי רבנים מוסמכים ומובהקים, הודפת בעוז כל ניסיון נואל למעשי "הוקוס-פוקוס" בידי כוכבים מדומים כאלו ואחרים שאינם בוחלים בכל דרך על מנת לפרסם את עצמם ואת חצרותיהם המדשדשות, הנבנות אך ורק על תשומת לב חלולה ללא שמץ של תוכן ושל מסר. לא בכדי הדפו גדולי הדור הצעות שהוגשו לפתחם אך בימים האחרונים לערוך 'גורל', שאכן בו נקטו צדיקים וגדולי עולם בדורות קודמים, על מנת לדעת מה עלה בגורל הנערים. במקום זאת, קראו לתלמידיהם, הוסיפו בתפילה, בתורה ובמעשים טובים, לשלום הנערים. זו התפיסה היהודית.
במקביל, עלתה וגם פורחת תופעת היודעים לקבוע נכונה מפני מה בדיוק נחטפו שלושת הנערים ובגין איזה חטא. כבר היה לעולמים. גם באסונות קודמים שפקדו אותו היה מי שהרהיב עוז לפסוק את סיבתם. היה זה הרבי מליובאוויטש זצ"ל (שבימים הקרובים ימלאו עשרים שנה לפטירתו) שחרץ בלשונו על השואה האיומה שפקדה את עמנו והכחידה שישה מיליון יהודים: "איננו מבינים את השואה ואסור לנו להבין אותה".
אין זאת אומרת שעלינו לעצום עיניים לנוכח מאורע כה נורא. כך כותב הרמב"ם (היד החזקה, הלכות תענית פרק א', הלכות אב"ג): "מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הציבור ... ודבר זה מדרכי התשובה הוא. שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להם ככתוב, 'עוונותיכם הטו'. וזה הוא שיגרום להסיר הצרה מעליהם. אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים ותוסיף הצרה צרות אחרות".
מותר לנו וראוי לנו לאמץ את הדברים הנכוחים הללו. אם אנו נשמטים מהם, קורא לנו הרמב"ם אכזריים. אך גם לכך יש דרך, טקטית ומהותית. ולא כל הרוצה ליטול את השם יבוא וייטול.