פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      במה חטא עמוס עוז ?

      סיכום שבועי: ההלוויה של הרב עובדיה שגילתה מדוע איננו מכירים באמת זה את זה. במה "חטא" עמוס עוז שאינו זוכה לאהבה הישראלית והמלצה להצגה אמיצה. יונתן ברג מסכם את השבוע

      האירוע: הלווית הרב עובדיה

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      (צילום: יותם רונן)

      אינני מתכוון להיכנס לדיון על אישיותו של הרב עובדיה. בימים שאחרי פטירת אדם מקובל עלינו לראות ולהשמיע את כוחו של האדם הנפטר, אז אצא ידי חובה בהכרה וההערכה העמוקה שאני חש כלפיו כמי שלקח אחראיות, כמי שרוח מהפכנית, שדורשת אומץ רב , פעמה בו וגרמה לשינוי עמוק והכרחי בחברה הישראלית. אפשר גם לתלות תקווה קטנה בתוך הריק שנוצר, תקווה שאת הקווים הרחבים של תפיסת העולם שלו ימשיכו אחרים, אולי אפילו ביתר אומץ. את המגמה לכיוון ההקלה וההיתר בתחום ההלכה, לא על ידי שבירתה אלא באמצעות מגמה בסיסית של רצון לאפשר חיים הרמוניים ככל האפשר בין אתגרי השעה לרוח ההלכה, בין המודרנה למסורת. ואולי חשוב יותר- המהפכה המזרחית.

      בדף הפייסבוק ל וואלה! יהדות לא מפחדים משאלות

      לי אישית אין ספק כי מימוש נכון של מהפכה זו, הוא אולי הסיכוי היחיד להשגת שלום בר-קיימא סביבנו, לאפשר חברה שוויונית באופן מלא, כולל במובן הנשי והזר שלה. אך מהפכה זו זקוקה להתערות ולא להתבדלות , לחתירה אמתית ואמביציה להשתלבות בתחומי האקדמיה, התרבות, הכלכלה והממשל. הפוליטיקה של המפלגות הסקטוריאליות, הם מה שהופך את 800,000 המשתתפים בלוויה ועוד עשרות אלפי המנחמים לכוח , בסופו של דבר, פחות אפקטיבי.

      והנה לעיקר, מאות האלפים, ההלוויה. היו בלוויה מראות שונים ומרתקים, אבל המסקנה הסופית, העצובה מעט, היא אחת: איננו מכירים באמת זה את זה. שידורי הטלוויזיה, שידורי הרדיו והעיתונים נתקפו כולם בהלם, הם לא צפו את עצמת הרגשות וההשתתפות, הם, שאמונים על אותה חזות " ידיעת הישראליות" היו זקוקים לאותם פרשנים מתוך המגזר שיבהירו את הדמויות המרכזיות של אדמור''ים ורבנים, ראשי ישיבות ומקובלים, קרובי משפחה ומנודים.

      עצמת המרחק בין חלקי הישראליות באו לידי ביטוי קיצוני סביב מותו של הרב עובדיה, הם סימנו לנו כי הבעיה המרכזית שלנו הנה ההתעלמות מקבוצות רבות בתוכנו, במובן מסוים הלוויה ציירה את מה שאנו חוששים מפניו ויודעים את קיומו : את הקיום הנבדל של אוכלוסיות שלמות במדינה. אף אחד לא יוצא צדיק מהמגמה הזאת, לא החילוניות, לא הציבור הדתי-לאומי, לא זה החרדי, הערבי או הניו-אייג'י. הפכנו ארץ של קיומים נבדלים. אבל יותר מכל חשבתי על, נניח, תמיר- חייל מג''ב צעיר שהגיע לאבטח את הלוויה, חשבתי על מבטו ההמום שנשקף מן המסך, על התנועה הכפולה , המבולבלת, בין ההלם מול ההמונים החולפים מולו, על מראות השבר והבכי, עצמת הרגשות ותחושת היתמות והאבדן, מראות כל כך לא רגילים בהם הפרטי, האינטימי, הופכים פתאום לציבורי ולחברתי. ומאידך, אולי אפילו בעצמה גדולה יותר, הדחיפות והצפיפות, העדר הסדר והסכנה העצומה, חסרת האחראיות של עלייה על גגות ומרפסות, עמודי חשמל ותמרורים, סוג משונה מאוד של גבורה והקרבה.

      חשבתי על המפגש הקיצוני הזה, הדרמתי כל כך של בחור אחד עם ערב מקוטב כל כך, חשבתי ודווקא התעודדתי, כי בסופו של דבר, ניתן לראות בהלוויה הזו קריאה אחרונה של הרב עובדיה זצ''ל, צוואה אחרונה של התקרבות, של רצון להציג מהות אותנטית , גאה, אבל כזו שמבקשת גם להסביר לאחר משהו על אורך החיים, המנהגים ועצמת הרגשות שבתוכה.

      לטורים נוספים של יונתן ברג

      האומץ לדבר על גילוי המיניות של נערות דתיות

      מה שכחו היורדים לברלין?

      אהוד - אל תפחד ללכת לאיבוד. אהוד בנאי וההתנחלויות

      פיוט, נבואה ורוקנרול: אליעזר בוצר מופיע בבראבי

      דמות השבוע: עמוס עוז

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      (צילום: יחצנים)

      אז הסיכום מן הנובל הוא 2-1, זוכה אחד ושני מפסידים. אבל רק אחד מהם זוכה " לאהבה" הישראלית הידועה- עמוס עוז, וחטאו? העובדה כי הוא אינו נותר בד' האמות של העשייה ה" מקצועית" ופולש, לא עלינו , לעבר השיח הציבורי והפוליטי, התרבותי והחברתי, על כן הוא זוכה לטוקבקים מלאי ארס, לאווירת קנאה כללית ולשמחה כמעט מרושעת כשהוא נותר ללא הפרס.

      העניין הזה מעיד גם הוא על הנפש הישראלית המסוכסכת, מלאת החשבונות. בארצנו לא נהוג להפריד, ולו לרגעי שמחה ואבל קצרים בין האדם הפרטי לזה הציבורי. מה הקושי להביט על עמוס עוז הסופר, המוכשר כל כך, זה שכתב רומנים פסיכולוגיים – חברתיים מהנים וקולחים דוגמת " מיכאל שלי " ו" קופסה שחורה", זה שכתב את הספר האלמותי " פה שום בארץ ישראל" , אותו מסע מסאי ברחבי הארץ שעוד לא קם לו יורש, ושהיה לרגע ריכוז מוחלט ומקיף של פני הארץ, אותו אחד שהציב סטנדרט חדש לכתיבת אוטוביוגרפיה ב" סיפור על אהבה וחושך", מי שיודע לרתק רבבות קוראים בהופעות הספרותיות שלו. חוסר היכולת להפריד בין כל אלו לבין האג'נדה הפוליטית של האדם היא רעה חולה, לא מדובר בחסימת הוויכוח, בבקשה שלא להוסיף ולחלוק עליו, אלא בכמה רגעים של שמחה עם אדם שהצליח בחייו, שמימש את עצמו ואת כישרונו, שעמל, ובספרות יש עמל לא מבוטל, שנים רבות וארוכות.

      האם ברצוננו שכל אותם גיבורים שלנו, כפי שהופך בשעות אלו פרופסור ורשל, שאני מברך בכל לבי, יהיו דמויות הספונות במעבדה רחוקה, ללא מעורבות ואמירה בנוגע לחיינו כאן, לאתגרים ולבעיות שלנו. מנהג כזה יהפוך אותנו לאילמים, מפחדים מכל סוג של נקיטת עמדה והצהרה. פרשת השבוע היא פרשת לך-לך, נדמה שהציווי הזה מקבל משנה תוקף בימים אלו, על כל אחד ללכת מההרגלים שלו, מתפיסת העולם הנוקשה, מחוסר המבט בשכן ומהקמצנות ביכולת לשמוח עם אדם אחר , גם אם פניו אינם פניך וקולו אינו קולך.

      המלצת השבוע : ההצגה ד.נ הקב''ה

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      (צילום: אורי דרוקמן)

      ההצגה הזו, שביקורת מלאה שלי עליה התפרסמה אתמול מלאה באומץ ואמירה וגם היא מפגישה אותנו עם מרחב לא מוכר- עולמם של בנות , נערות ונשים צעירות בציבור הדתי-לאומי. ההצגה פורשת את המפגש עם מערכת החינוך, עם המשפחה וההלכה ועם תשוקת הנישואין ובניית הבית. השחקניות מעורבות רגשית באופן מלא בחוויות שממלאות את הבמה. המעורבות הזו מאפשרת להצגה להיות נוקבת ומלאת רוך בו זמנית, שילוב לא פשוט ולא מצוי. כדאי לראות.