"סליחה, תוכל לעזור?". בדיוק לפני הב??יס הראשון. בחיי, כמה שזה מרגיז. "שישה ילדים קטנים ואין מה לאכול. אולי תוכל לעזור לי?" איש מבוגר, בן חמישים. זיפים. בגדים ישנים. פושט יד. אני נאנח קלות, מוציא שטר מכיסי ומושיט לו. הקבצן חוטף אותו במיומנות, ומאשר בהנהון שהסכום גבוה מספיק. הוא מעיף מבט אל צלחתי. "ממ...נראה טעים. אפשר קצת צ'יפס?" אני מהנהן בהלם. הקבצן מתיישב מולי, תופס באצבעותיו חופן ובולע. אני מעיף מבט לשולחנות מסביב. מביך.
"שמע, המסעדה הזאת משהו- משהו אני אומר לך", הוא אומר תוך לעיסות קולניות. אני מתחפר בכיסאי בבושה. מה עושים עכשיו?. אני מתעשת מעט ושואל לשמו. "רחמים", הוא מתיז לעברי רסיסי פחמימות "אתה עורך דין?" , אני מחייך. "כן. ואתה קבצן?" אני מחזיר לו. "איך ידעת?" הוא עונה ולא מרים ראש מהצלחת. "ואיך זה?" אני מעז. "אין תלונות. מסתדרים. נדיבים הישראלים". הוא מערה את שארית הצ'יפס לקרבו , "תשמע, אני אומר לך בפה מלא", הוא מוסיף בפה מלא, "קבצנות זה לא מה שהיה פעם". אני מתכווץ ברעב וצופה בייאוש בצלחתי המתרוקנת. "פעם, קבצנות הייתה מקצוע מכובד. לא היו זורקים לך אגורות כדי להיפטר מכסף קטן. היה כבוד. תאמין לי, כמו שיש שכר מינימום צריך שיהיה מינימום לתרומה".
רחמים מלקק את שפתיו בתאוותנות, ונותן עיניו בבשר. "איזה כבוד יש בזה, עם כל הכבוד?" אני מתרגז. אני עצבני כשאני רעב. עוד יותר כשמפריעים לי לאכול. והכי הרבה כשאוכלים לי מהצלחת. רחמים הוא לא יקבל פה היום, הרחמים הזה. "בטח שמכובד המקצוע. קבצנות היא מסורת עתיקה ביהדות. צדקה תציל ממוות וכאלה. אנשים צריכים אותנו כדי להרגיש טוב עם עצמם. בלעדינו- למי יתנו צדקה? לעורכי דין?". באמת היה נחמד אם היו מביאים גם לנו קצת כסף מהצד, אני מהרהר. "היום המקצוע התדרדר. יש הצפה, בגלל המצב. המון מתחזים, המון נרקומנים. גן חיות נהיה כאן. זילות המקצוע", הוא מוצץ עצם לעוסה בשריקה רמה.
לטורים הקודמים של היהודי הנודד
- מה מסתתר מאחורי חזון השמאל?
- הישבן החיוור שיעודד את בית"ר מהיציע
- יום הדין והשלטר הקדוש
- כשסבתא שלי קפצה בנג'י מאייפל
- כבוד הרב, יש סגולה להתחתן עם גויה?
"תגיד, למה שלא תלך לעבוד?", רחמים מביט בי כמו שמביטים בילד קצת איטי, "אני קבצן אורגינל. לא עבדתי יום בחיים שלי. גם לא ניסיתי. אני דור שביעי של קבצנים", מזדקף בגאווה", בא ממשפחת קבצנים ידועה. אחד מאבותיי עוד קיבץ נדבות כשנפוליאון כבש את ירושלים". "אבל נפוליאון בכלל היה בירושלים". רחמים מתרגז, "שלא תתנשא עלי. אני קבצן, לא מטומטם"
בזמן שהוא מסיים לנקות את הצלחת, אני מאזין לבטני המקרקרת. "רגע, מה עם הילדים שלך?" אני שואל. רחמים, כמו לאחר קרב, חתיכות סלט מעטרות את שיניו הצהובות, מתרווח בכיסאו לאחור, שולף בדל סיגריה שאסף, מדליק ומעשן אותו בעונג. "אל תדאג. אני ואשתי מקבלים סיוע מלשכת הסעד. ומהקבצנות נשאר מספיק גם לחופשה וגם להפריש קצת לפנסיה". אני קופץ ממקומי "פנסיה?!" אני מתרעם. "כן, מה יש? מה, אתה לא מפריש לפנסיה?" הוא שואל בהתרסה. "אבל אני עובד", "סמנטיקה ..", הוא מחייך באדישות. הדם שוב עולה לי לראש "לא אמרת שלילדים שלך אין מה לאכול?" רחמים מסיים לינוק את הקולה שלי, ומגהק "אז אמרתי. מה אתה רוצה שאני אגיד? שטוב לי? אומרים מה שצריך. אתה עורך דין, אתה בטח מבין אותי".
הוא רוכן לעברי. בהבל פיו ניכרים ניחוחות הארוחה שכבר לא אוכל. "שמע, ממליץ לך לעבור לקבצנות", הוא לוחש כממתיק סוד, "כסף טוב. גמישות. שעות נוחות. כדאי לך". אני תר אחר מלצר ומתחנן לחשבון. רחמים טופח על שכמי. "אם תרצה אני יכול לסדר משהו. יש לי קשרים בעזריאלי. אלה יתנו הון כדי שתרד מהם", החשבון מגיע. אני משלם, ורחמים עוצר אותי. "אחי", הוא אומר במחווה של נדיבות, "הטיפ- עלי". הוא שולף שקית מפוצצת מטבעות, מניח כמה שקלים ומגיש לי כרטיס ביקור עם שוליים מוזהבים. "רחמים כהן, קבצן מקצועי, הגרזן 8 קיסריה". "אתה גר בקיסריה?!" אני שואל בזעזוע. "השתגעת? מאיפה יהיה לי כסף לבית בקיסריה?" הוא קם, יוצא מהמסעדה ונכנס לב.מ.וו. הנוצצת שמחכה לו בחוץ.