מספרים על יהודי שעלה לארץ מרוסיה הקומוניסטית ונשאל: "איך היה האוכל ברוסיה? לא יכולתי להתלונן", השיב האיש. "איך היתה העבודה?" "אי אפשר היה להתלונן", ענה. "ואיך היתה המשכורת?" "גם על זה לא יכולתי להתלונן". שאלו אותו: "אם היה לך כל כך טוב, מדוע באת לארץ?" ענה העולה: "בדיוק בשביל זה - משום שכאן אני יכול להתלונן..."
בדיחה זו עלתה בזכרוני במהלך השבוע האחרון בראותי את הפגנות הפליטים ברחבי הארץ. אילו הם היו בוחרים להישאר במצרים או בכל מדינה ערבית באזור הם מן הסתם לא היו יכולים להתלונן. המשטר היה דואג לפזר אותם באמצעים ידידותיים לפיזור הפגנות, ועד מהרה הם היו מוצאים עצמם לא במתחם פתוח אלא מאחורי סורג ובריח.
עובדה זו גורמת לי לשמוח על כך שמדינת ישראל היא מדינה נאורה ודמוקרטית המאפשרת חופש ביטוי, ואינה נוהגת ביד קשה מדי עם המפגינים. יש לזכור שאמנם תלונות בני ישראל נחשבו בוודאי לחטא, אולם בכל זאת הקב"ה שמע את תלונותיהם ואפילו נענה בחיוב לבקשותיהם.
כאשר התלוננו בני ישראל על המים במרה שהם מרים מיד הורה ה' למשה להשליך עץ למים וימתקו המים, וכאשר הם התלוננו על כך שחסר להם ס?יר ה?ב??ש??ר והל?ח?ם ל?ש?ב?ע שהיו להם במצרים, מיד אמר ה' אל משה: "ה?נ?נ?י מ?מ?ט?יר ל?כ?ם ל?ח?ם מ?ן ה?ש???מ?י?ם". הקב"ה לא אמר לבני ישראל "תגידו תודה שהוצאתי אתכם מעבדות מצרים, ועכשיו תסבלו את הרעב והצמא ותשתקו". הוא הקשיב לתלונותיהם וסיפק להם כל צרכיהם.
כשאנו מתבוננים בבעיית הפליטים ומהגרי העבודה הרבים שנמצאים בארץ אנו ערים לבעייתיות הרבה שקיימת בנושא טעון זה. עלינו לזכור שעל כפות המאזניים נמצאים שני שיקולים ערכיים וחשובים ממדרגה ראשונה. מצד אחד חובתנו לשמור על אופיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, וברצוננו לחזק את הזהות היהודית במדינה. מצד שני עלינו לזכור שכל אדם נברא בצלם א-להים, ולכן יש להתייחס בצורה מוסרית לכל אדם, ולגלות כלפיו איכפתיות וחמלה.
דווקא יציאת מצרים אותה אנו מציינים בפרשת השבוע מזכירה לנו את חובתנו ליזהר ביחסנו כלפי זרים ומיעוטים. התורה חוזרת שוב ושוב על חובותינו האנושיות הנובעות מהזיכרון "כי גרים הייתם בארץ מצרים".
כמו כן אסור לשכוח את הלקח ההיסטורי של עם ישראל כעם שהיה מיעוט זר בארצות שונות. כיום, כשזכינו להיות רוב במדינה ריבונית אנו נושאים באחריות להתנהג כלפי אחרים בדרך אחרת. אל נעשה לאחרים את שהיה שנוא עלינו. הראשון לציון הרב עוזיאל, שהיה הרב הראשי לישראל בעת קום המדינה דן בנושא של זכויות הנכרים במדינת ישראל, ובין השאר כתב: "זאת היתה טענתנו בכל ארצות מגורנו, לתבוע זכויות שוות ומלאות ובצדק, ואף שלא זכינו בדרך כלל לאוזן קשבת, אין אנו פטורים מלהתנהג כפי שדרשנו מאחרים שיתנהגו כלפינו". נוסף על שיקולים אלה אין להתעלם מהעובדה שהתקשורת הבין-לאומית עוקבת אחר יחסינו לפליטים ולמהגרים, והתנהגות הומאנית מצידנו עשויה להביא לקידוש שם, בעוד שהתנהגות נוקשה מדי תגרום חילול השם.
נראה אם כן שיש הכרח להבחין בין פליטים למהגרי עבודה. הפליטים שברחו לשם הצלת חייהם, ראויים לכך שיקלטו אותם בארץ ויסייעו להם. מספרם אינו גדול בשיעור שיהווה איום על הזהות היהודית של החברה הישראלית או על רווחתם של אזרחי ישראל. לעומת זאת, לגבי מהגרי עבודה בלתי חוקיים, יש למצוא פתרונות שימנעו את קליטת כולם בישראל. הדאגה לאזרחי ישראל גם היא אחריות מוסרית, ויש לזכור גם את הכלל "עניי עירך קודמים" (בבא מציעא ע"א, א). מדינת ישראל צריכה למצוא דרכים להעביר חלק מאולוסיה זו למדינות אחרות, ואת הנותרים לפזר ברחבי הארץ באופן שלא יישארו למעמסה כבדה מנשוא בשכונות ובערים בודדות.
אין להתעלם מכך שחלק מהמהגרים כבר התבססו בארץ, ואלה צריכים לקבל קדימות בדאגה לצרכיהם ולרווחתם, בהתאם למקובל במדינות נאורות אחרות. מדינת ישראל לא צריכה לקלוט מבחינה מספרית יותר ממדינות אחרות לפי גודל האוכלוסיה, אולם היא גם לא יכולה להרשות לעצמה להעניק פחות עזרה מכפי שנותנות מדינות אחרות. לא רק המוסר האנושי הטבעי, מחייב דאגה אינטנסיבית למצבם של הנשארים בארץ.
זהו גם אינטרס מובהק של מדינת ישראל שהפליטים והמהגרים הנשארים יזכו למסגרות חינוכיות ותרבותיות הולמות, אשר יסייעו להם להיקלט בצורה טובה, דבר שיהיה לתועלת הציבור בכללותו. מדינת ישראל חייבת ליטול את היוזמה, לקבוע לגבי כל פליט ומהגר מה הסטאטוס שלו ולפעול בהתאם. מדובר באתגר קשה ביותר, אך כמו בכל אתגר הוא טומן בחובו גם הזדמנות, הזדמנות ליישם את ערכי היהדות של של דאגה לחלש, את הלקח מיציאת מצרים "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים", ולא פחות מכך לקדש את שם ה' בעולם.