למה מפריע לי המושג: ליל הסדר?

לטור הקודם: למה מפריע לי שרבנים מחללים את השם?

פסיכוזת הניקיונות של הנשים היהודיות מתפרצת בדיוק בימים אלו, והמנטרה "אבק זה לא חמץ" לא תסייע. מבצע ניקיון פסח מתחיל כחודש לפני החג ומסתיים באפיסת כוחות בסיום הסדר. אנו נופחות את נשמתנו במטבח, בפינוי ערימות הכלים, בשטיפה ואפסון, ובעיקר בניסיון לעכל את המצה שנשטפה עם 4 כוסות יין אדום. הפקת ליל הסדר מעירה שדים ומעוררת חרדות: להתארגן על שיפוץ, לסדר ארונות, להחליף רהיטים, לצחצח פינות, לצאת לשופינג מקיף וכמובן להכין אוכל כשר לפסח. במקרה האומלל של משפחתי האשכנזית, אסור לאכול קטניות. התפריט מורכב ממצות עם ביצה ושוקולד, ותפוחי אדמה בכל הוורסיות. אסון קולינרי שבינו לבין יציאת מצרים אין דבר וחצי דבר.

ויש את הסיוט של הרווקים והרווקות, המאופיין במשפטים בנוסח "עם מי את מגיעה?", "נו, יש חבר?" או "תראי את בת דודתך עם תינוק בן שנה וכבר בהריון". חלום הבלהות לא מוחל גם לאמהות, המתמודדות עם ילדים משועממים הלוקים בפעלתנות יתר. למזלי הגדול, ההערה המתייחסת לעלייה במשקל תפסח עלי השנה. לא שעם ה"איזה יופי רזית, מה עשית?" אני מסתדרת טוב יותר, אבל ניחא.

טורים נוספים של המדור: "מפריע לי המושג"
אתם רק חושבים שאתם לא מאמינים באלוהים
נשות הכותל האמיתיות לא מניחות תפילין
בואו נהיה כנים: לא כל הרבנים ראויים לתואר "רב"
את בתי הדתייה לא אחנך לצניעות
אני יהודי-חילוני ללא רגשי נחיתות וללא התנשאות

למרות כל זאת אסייג. ליל הסדר הינו חשוב לעם היהודי, שאני נמנית עליו. במהלכו אנו מספרים את סיפורו המכונן של עם ישראל, שיצא מעבדות לחירות. העובדה שבאותו תאריך עברי אנו קוראים את אותה הגדה, כפי שקראו אותה אבותיי ואבות אבותיי, היא ערך קסום. חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. כמו מין שרשרת זהב העוברת מדור לדור. זו המסורת היהודית. אז בליל הסדר כולנו מסובים, אבל מה עם הנשים? הן טורחות, מנקות ומבשלות, אבל בהחלט לא מסובות לשולחן.

כבר כמה שנים שהסדר המסורתי בביתנו אינו מדבר אלי (למעט מספר זיכרונות ילדות, והכיסאות הריקים המסמלים את היעדרם של אבי ואחי דני שנפטרו). משנה לשנה הופכת קריאת ההגדה למהירה יותר, ללא היכולת להאיר בפנס העבר את המשמעות העכשווית של מונחים כמו "חירות", "עבדות" ו"חופש". אנו נהנים מהאוכל ומהמפגש המשפחתי, וזהו. המילים, בעיקר הארמיות, מאבדות מערכן.

לדעתי, צריך שינוי. חירות, עבדות ויהדות קרובים לליבי לאורך כל השנה. חשובים לי החופש האישי וגם החופש בחברה בה אנו חיים. אנו עבדים לכסף, לחמדנות ולחומרנות. החברה שלנו מנצלת חלשים ומיעוטים, נוגשת בגרים ובעובדים הזרים, ומדירה נשים באופן סיסטמתי. כעת, זו הזדמנות חגיגית עבורי למחות על הדרת הנשים. כמה מפתיע, בערב פסח תפקידן מסתכם לרוב באירוח ובהגשה. אין להן חלק בתכנים, ובעל הבית הוא עורך הסדר. והיא שעמדה לאבותינו ולנו? כן, אבל לא לאמא, אלא לאבא. בהגדה אין דמויות נשיות. לא כגיבורות, פרשניות או כותבות. המחצית הנשית של העם נפקדת ואינה שותפה לסיפורו של עם ישראל.

האם יש לנו לגיטימציה להוסיף ולשנות? שינוי ההגדה מחייב אחריות כלפי הדורות הבאים. מה ננחיל להם? האם יש מקום לתוספות? לשילוב בין ישן לחדש? אני חושבת שכן. אם לא, נמצא עצמנו מדלגים על קריאת ההגדה ופונים מיד לגפילטע ולקניידלעך. בשנים האחרונות אני מביאה לסדר דברי תורה, מדרשים ומאמרים קצרים, ומנסה לעניין את המסובים. לדבר מעט על מרים וגם קצת על המיילדות שבזכותן ניצל עמנו. הן שמרדו בהוראתו של פרעה להשליך את הבנים היאורה ודאגו להמשכיות החיים. מדוע לא מזכירים אותן? אנחנו רק השפחות במבצע הניקיון וביעור החמץ?

בסדרי הנשים בפסח נהוג להחליף את כוסו של אליהו בכוס המים של מרים, שליוותה את בני ישראל במסעם במדבר וסיפקה להם מים חיים במהלך נדודיהם. אני מהרהרת עם עצמי, אולי אוסיף השנה כוס? לא במקום, בנוסף. אני רוצה לקחת חלק, לדבר על ה'היא שעמדה לאבותינו, לאמותינו ולנו', ועד כמה העולם חסר כשלא ניתן מקום שווה לכולן. אז כוס יין לאליהו וכוס מים למרים. ונאמר, אמן.

מדור זה מוגש בסיוע עמותת "שערים". מגוון הדעות במדור משקף את כותביהם ולא את עמדות העמותה.