מפסטיבל 'וודסטוק' לכותל המערבי

"את וודסטוק אני לעולם לא אשכח", אומר יענקל'ה שמש ומחליק את ידו על הזקן. היום הזקן הזה מגיע עם כיפה לראש ותואר רב, אבל אז, בסוף הסיקסטיז, שמש גידל שיער בעיקר בשביל האהבה. "הייתי היפי", הוא נזכר, "גידלתי שיער ארוך, הלכתי יחף, ענדתי שרשראות עם חרוזים ועישנתי קטורת וסמים. הייתה קבוצה של היפים שנשמתם הגיעה לשיאה, ממש כמו גילוי שכינה, ואני נמניתי בין אנשי הקבוצה הזו. חיפשתי דרך".

את הדרך הזאת חיפשו מיליוני צעירים בשנות ה-60. ארצות הברית הייתה שקועה עמוק בבוץ הוויאטנמי - והדור שנולד אחרי מלחמת העולם השנייה קיווה לטלטל את עולם המבוגרים ולהביא לתיקון עולם שכולל שלום, שיוויון וגם אהבה חופשית, סמים ומוזיקה. עשרות קולמוסים נשתברו, מאות מחברות תווים נתייאשו ואין ספור משוררים נכנעו בדרך לתיאור חוויית פסטיבל המוזיקה שריכז מאות אלפים מאותם "ילדי הפרחים". וודסטוק, שבאוגוסט האחרון חגג 45 שנות מיתוס – לא היה רק אירוע מוזיקלי אלא נקודת ציון חברתית ומטאור תרבותי שנחקק עמוקות בעידן ה"עשו אהבה, לא מלחמות". בין העירום, עשן הסמים והמוזיקה החדשה התעופפה שם גם רוחניות לכל עבר. חלקים ממנה נחתו בחיקה של היהדות.

בוואלה! יהדות לא מפחדים משאלות

ההורים חזרו בתשובה, לילדים אין בית אמיתי

היהודי שהפך לאפיפיור: הסיפורים מאחורי הסליחות

הקשר היהודי של בוב מארלי והראסטפארי

פרויקט מיוחד: זוכרים את החגים

שמש נולד בברוקלין לבית לא דתי. הקשר היחיד שלו ליהדות היה ההפטרה שקרא בבר המצווה וסדר פסח השנתי. זהו. "עד וודסטוק הייתי כבול למסגרות – בית ספר, כל מיני חוגים. אבל מאז הפסטיבל שיניתי את חיי, הפכתי להיפי אמיתי וחופשי". על הפסטיבל המתוכנן שמע שמש דרך חברים, שסיפרו על הופעה גדולה ואפשרות להרוויח קצת כסף מעזרה בהקמת הבמות. "שהגעתי עם חבר אל מתחם הפסטיבל שבועיים קודם תחילתו", אומר שמש, "הסתובבנו שם, חיפשנו עבודה ולא מצאנו, אבל הקמנו לנו אוהל ותפסנו פינה בין המאות שכבר הגיעו אל המקום. זה היה המתחם הקטן של מייסדי הפסטיבל, 'ההיפים של הזמן', בתוך המתחם הגדול של הפסטיבל. הם עשו מחנה קטן לעצמם, הביאו אוכל בכמות המספיקה לעשרת אלפים אנשים והקימו עוד במה קטנה לכל האמנים הגדולים שיופיעו בבמה המרכזית וירצו להמשיך להופעה אינטימית. פגשתי שם לא מעט מפורסמים.

"הייתי באזור כשבועיים, הפסטיבל עצמו ארך שלושה ימים. הרגשתי שזה חיזק אותי ברצון להיות היפי: להיות אדם רוחני שרוצה להיות בתוך אור ורוחניות, שאוהב את כולם. רציתי להרגיש את תענוג האור ולהשתעשע בו. לא באופן ספציפי של דת או יהדות אלא משהו כללי יותר. משהו אוניברסאלי. היה אז משב רוחניות שהגיע מהבודהיזם והאלילות והתחלתי לקרוא הרבה על דתות, למדתי עשרות מהן".

יהודה לויכטר יושב בביתו בהתנחלות בת עין, סביבו תרנגולות, ברווזים ועזים. הוא חובש קסקט לראשו ומגיש קפה ועוגיות לשולחן. " הנוער בארצות הברית חיפש משהו אחר ממה שסיפק לו הדור הישן", הוא אומר. "גם הנוער היהודי הושפע מזה, נערים שהיו ברובם צאצאים של ניצולי שואה שהיגרו לאמריקה בין המלחמות. הם לא היו אורתודוקסים או למדו בישיבות אז לפני גל הרוחניות הם לא ממש נחשפו לאווירה הזאת – בניגוד לחבריהם מבתי המדרש".


יהודה התחנך על סיפורי ילדי הפרחים שסיפר אביו אמיל, היפי ידוע שנפטר לפני כ-20 שנה. לזכרו, הקימו יהודה ואחיו פסטיבל מוזיקה בשם "אחרית הימים" – מעין גרסה אלטרנטיבית יהודית לוודסטוק. "ילדי הפרחים רצו אהבה ללא גבול", אומר לויכטר. " אנשים גילו את המזרח הרחוק, גילו את הודו, את נפאל, את הבודהיזם. כל תנועת המוזיקה של אותן השנים החלה לגלות את הצד הרוחני של המוזיקה כמו החיפושיות לדוגמא, שעשו כמה אלבומים עם נגיעות מהמזרח הרחוק באותו הזמן. זה פ??תח פ??תח לחיפוש רוחני שונה ממה שהיה קיים עד אז".

מי שק?רק?ע את רוח הזמן למעשים, היו שלושה נערים שיזמו את פסטיבל המוזיקה, האהבה והשלום וודסטוק. הם שכרו מתחם ענק והביאו אמני רוק בסדר גודל בינלאומי כמו ג'ימי הנדריקס, סנטנה וג'ניס ג'ופלין לשלושה ימים של מוזיקה בעיירה בת' אל. בתוך זמן קצר הפך המתחם שיועד ל-50 אלף איש לאבן שואבת שמשכה כמעט חצי מיליון משתתפים. האזור נחסם לתנועה ובמשך שלושה ימים האפשרות היחידה להיכנס ולצאת הייתה רגלית, עד כדי כך שבשלב מסוים נאלצו המארגנים לספק אוכל ודברים חיוניים ובסיסיים אל ההמונים על ידי הטלת המצרכים ממסוקים שחגו באוויר. כל זה הפך לדבר המוזיקלי החם והגדול ביותר של המוזיקה הפופולרית - שלושה ימים של רוקנרול, סמים ואהבה חופשית, מבוקר עד בוקר.

התרוממות הרוח של ימי הפסטיבל חיפשה מענה גם בחיי היום יום שאחריו. מבולבלים, מלאים באנרגיות רוחניות ובהשפעות סמים חיפשו ילדי הפרחים מענה רוחני חדש, משמעות. "לא ידעתי מה אני מחפש, אבל חיפשתי כלים לאור שוודסטוק העניק לי", מסביר שמש. "אחרי הפסטיבל רציתי לחפש כלים, שמעתי שכל ההיפים הולכים לקליפורניה לסן פרנסיסקו ולשם נסעתי. בראשי הייתה מטרה ברורה: אני מחפש עכשיו את המורה שלי, הרבי שלי, הגורו שלי, המדריך הרוחני שלי, לא ידעתי איך לקרוא לזה. ידעתי שאני מתחיל מסע ולא ידעתי היכן אהיה בסופו. אבל דבר אחד ידעתי – לחיים השגרתיים שלי אני לא חוזר".

מי שחיכה לנערים שיצאו מן הפסטיבל באסקטזה הוא הרב שלמה קרליבך. ה"עילוי" הישיבתי והתלמיד החכם התקרב אל הרבי מלובביץ', ויצא לשליחות בקרב "ילדי הפרחים". כדי להתקרב אליהם הוא גידל שיער ארוך, חבש "כיפת בר מצווה" לראשו – ודיבר בשפתם הצעירה. היו מי שכינו אותו "ההינדיק של הדור". הוא הקים את "בית אהבה ותפילה" – וקלט אלפי צעירים שקיוו למצוא משמעות וסוף לשיטוטים.

"הגענו אחרי נסיעה של כמה ימים לבית מלא היפים בסן פרנסיסקו. גרתי איתם בקומונה של אנשים שבאו והלכו אל כל סוגי הדתות", מספר שמש. "למרות כל הרוחניות שהייתה שם, לא הרגשתי שמצאתי את הדרך האישית שלי. באותו הזמן היה לי חלום שחזר על עצמו בכל לילה: זה היה חלום מאוד בולט ומאוד ברור ובו ראיתי את ה'גורו' שלי מעביר שיעור מול קיר מלא בספרים. לקחתי את החלום הזה ברצינות.

"באחד הימים התעוררתי מוקדם והתחלתי במדיטציה ופתאום חשבתי: למדתי את כל הדתות, היו לי כל מיני 'גורו' ו'בודהות' ורק את היהדות זנחתי. זכרתי את התפילין שסבי קנה לי ואת בר המצווה שלי והחלטתי לחפש תפילין. סיימתי את היוגה ויצאתי עוד טרם זרחה החמה לרחובות סן פרנסיסקו, כשאני לבוש בגלבייה ארוכה, לצווארי שרשרות חרוזים, בידי האחת פרח ובשנייה קטורת ריחנית. הגעתי לבית כנסת דתי ודפקתי על הדלת. הרב בעל מראה זועף שאל בחוסר רצון למעשיי והתעניינתי אם יש לו תפילין לתת לי להניח. הרב אמר 'אנחנו עם היפים לא מדברים' וטרק את הדלת. מלמלתי תוך כדי הליכה לאחור 'אני אוהב אותך אחי, תודה' ועברתי הלאה לבית הכנסת הרפורמי הסמוך. גם שם לא מצאתי את מבוקשי והמשכתי להסתובב בין הסמטאות, תר אחר פתרון.

ראיתי שלוש בחורות יושבות בפינת הרחוב ושאלתי אותן אם הן יודעות איפה יש בית כנסת באזור, הן הסתכלו עליי מופתעות והצביעו לעבר המשך הרחוב, שם לדבריהן יש מבנה עם מגן דוד גדול, שיכול אולי לעזור לי. הגעתי למבנה הגדול ושאלתי את בעל הבית אם יש לו תפילין, מסתבר שזה היה בית 'חברה קדישא' אבל יצאתי משם עם כתובת ל'בית אהבה ותפילה' של הרב קרליבך".

שמש דפק על הדלת הנכונה. "כשהגעתי לשם פתח לי אחד ההיפים את הדלת", הוא מעווה את מצחו כדי להיזכר, "הייתה עליו ציצית גדולה וכיפה והוא הזמין אותי בחום להיכנס פנימה. הוא הניח לי תפילין ולימד אותי להגיד 'שמע ישראל'. אחרי שבכינו יחד הוא הסתכל עלי ואמר 'ברוך הבא אחי'. הרגשתי שהגעתי הביתה".

שמש סיגל לעצמו הרגל. הוא קם בבוקר ליוגה יומית, המשיך ל"בית אהבה ותפילה" להניח תפילין - וחזר לקומונה ההיפית למדיטציות שונות, עד הלילה. "יום אחד ראיתי שלט המזמין את כולם לשיעור של הרב קרליבך ורציתי ללכת. בבוקר אותו היום הלכתי ליוגה על יד שפת הים כהרגלי וכשהגעתי ל'בית אהבה ותפילה' שמעתי התלחשויות: 'הרב שלמה פה, הרב שלמה פה'. ירדתי לספרייה ושם ראיתי אותו, מחבק שני אנשים ביד אחת ותופס את השלישי חזק ביד השנייה, נותן נשיקה להוא ומילה טובה לזה. כשראה שאני עומד בצד, הוא עזב את כולם והתקרב לכיווני. נפגשנו באמצע המדרגות וקיבלתי חיבוק שלא אשכח. הרב שלמה שאל אותי 'מי אתה? מה השם שלך?' עניתי לו – 'קוראים לי יעקב'. הוא אמר 'יענקלה אחי, חיכיתי לך. אתה האיש הקדוש שלי. אתה מוכרח להיות איתנו, אנחנו לומדים יחד עוד מעט', אמר ועבר להיפי הבא. רעדתי כולי. חשבתי שאני היפי ויודע מה זו אהבה, אבל רק עכשיו אני יודע באמת מהי אהבה. כזו אהבה לא ראיתי בחיים".

כאלף אנשים מילאו באותו יום את בית המדרש. "היה צפוף מאוד", אומר שמש. "כל ההיפים עם הלבוש שלהם עמדו והרב הגיע ונתן לכל אחד ואחד מהם חיבוק. כשהוא התחיל את השיעור ועמד מול ההמונים, היה מולו קיר עם ארון מלא בספרים. כמעט התעלפתי, זה היה בדיוק החלום שלי. כך הבנתי שמצאתי את הגורו שלי".

"היום בהודו, 'ארץ הרוח', יש בכל חור בתים יהודיים. אין שם בתים צ'רקסים, בריטיים או יפניים, רק יהודיים", מסביר לויכטר. הבתים האלה מחכים לצעירים שמגיעים בתהליך של חיפוש ונותנים להם בית ומשענת. מי שהקים את 'הבית היהודי' הראשון של הסיקסטיז זה הרב קרליבך. הנוער היהודי הלא אורתודוקסי זרם עם תהליך ההתמרדות הרוחנית אבל לא היה לו לאן ללכת, וכמו הבתים היהודיים היום בהודו, כך חיכה הרב קרליבך אחרי וודסטוק מן העבר שני לכל הנוער הזה, עם תשובה רוחנית יהודית".

שמש נסחף אחרי הרב והפך להיות מעין עוזר אישי שלו. הם הסתובבו יחד בכל העולם עד שהרב ביקש מיענקל'ה להיפגש עמו בשדה התעופה ברומא בתאריך מסוים, כדי לעלות איתו לישראל. "לאחר תקופה קצרה שעזבתי את הרב וחזרתי לבית הוריי, החלטתי לעזוב עם הרב והגעתי בתאריך שציין לשדה התעופה. הרב קרליבך ישב בקדמת המטוס ליד רב מפורסם וכאילו 'גדול בתורה'. התקרבתי ושמעתי את הרב ההוא אומר לרב שלמה: 'זה סוף העולם, ראיתי עכשיו היפי עם גיטרה, ציצית וכיפה על הראש שבא אתנו לארץ ישראל. הרב שלמה חייך אליו ואמר 'זה יענקלה, החבר שלי. ידעתי שהוא יגיע'. נפגשנו ובכינו, הגענו לישראל והייתי ממקימי מושב מבוא מודיעים בפאתי מודיעין, שקיבץ את כל החברה ההיפים של הרב שלמה. כולם הפכו לשומרי הלכה, שבת ומצוות".

אחת השכונות שקלטה את ההיפים שחזרו בתשובה ועלו לישראל הייתה מאה שערים בירושלים. "ילדי הפרחים לא מכונים 'פרחים' לשווא, הם צריכים השקיה כדי לגדול. הם גילו את הקדו?שה ואת ארץ ישראל וזה מה שהשקה אותם. רבים מהם חזרו בתשובה, עלו לארץ והגיעו עם השיער הארוך והגיטרות ביד", מספר לויכטר. "באותם הימים לא היה במגזר הדתי ברסלבים, נערי גבעות וכל מיני 'משוגעים' למיניהם. היו ליטאים, חסידים, או מזרוחניקים ופתאום הופיעו משום מקום חבורות של היפים אל לב השכונות החרדיות. המקומיים לא ידעו איך לאכול אותם. מי שהרים את הכפפה היה הרב גולדשטיין שהקים את 'ישיבת התפוצות' בהר ציון במטרה לתת מענה לזרם הזה. הישיבה קיימת שם עד היום והקימה בין היתר את הלהקה היהודית הראשונה של שנות השבעים שקמה על אפר וודסטוק: 'להקת התפוצות'".

סולן הלהקה, אברהם רוזנבלום, מתגורר בבולטימור – אחרי שעבר את סבב וודסטוק-חזרה בתשובה-ועלייה לארץ. "להקת התפוצות" שהקים הופיעה בישראל בשנות השבעים והשמונים, הקליטה חמישה אלבומים, זכתה במקום הראשון בשלושה פסטיבלים שונים – וערכה מסע הופעות עולמי. "הייתי בדרכי לניו יורק במכונית קטנה כשניסיתי לברוח משני דברים ששברו את ליבי: פרידה מחברתי הצמודה מהתיכון ופרידה מהלהקה שלי - 'Valentine' שהתפרקה", הוא מספר על נערותו בדרך לוודסטוק. "אספתי טרמפיסט שהתחבב עלי במבט ראשון. הוא התלבש כמוני, דיבר כמוני והיה לו שיער ארוך עם חוש הומור נהדר. התחברנו בנסיעה והוא הציע שאצטרף אליו לפסטיבל וודסטוק שהחל יום למחרת בניו יורק. לא תכננתי ללכת לשם אבל כשהרעיון הגיע מפיו, זה היה נשמע לי מצוין.

"זה היה עדיין מוקדם ביום חמישי, היום שלפני הקונצרט, כשחניתי בחניון הפסטיבל מתחת לאחת השדרות", ממשיך רוזנבלום. "לאורך רכס ההרים הגבוהים היו טיילים, אוהלים, אמנים ורוכלים ובתחתית עמדה במה גדולה עם רמקולים ענקיים. אפשר היה לשמוע את הלהקה עושה חזרות בקרבת המקום. עד מהרה הטרמפיסט שלי נעלם כלא היה ואני נסחפתי אל תוך המון שמח. הייתה לי הרגשה שהמאורע הזה הולך לשנות לי את החיים. חשתי התרוממות רוח להיות חלק מהזרם החברתי החדש הזה. עבדתי קשה כדי לשכוח את השורשים שלי, דור ראשון לניצולי שואה דוברי יידיש. המוזיקה והתרבות שינקתי מהם היו רחוקים כמזרח ממערב מהתרבות האמריקאית שאותה חייתי. הלהקה שלי והחברים הקרובים היו לרוב ממוצא איטלקי, אירי וסקוטי. רק מעט מהם היו יהודים. כולנו חיפשנו את אותו הדבר ואני פירשתי את החוויה שלי בפסטיבל וודסטוק כחוויה רוחנית באותה המידה שהדור ההוא חיפש אחר שלום, אהבה והרמוניה".

דמויות האנשים שהיו בוודסטוק עדיין נשמרות בזיכרונו כהוכחה לעצמו שהיה שם. "שנים אחר כך, ראיתי את עצמי כדמות שולית באיזשהו סרט שנעשה על הפסטיבל וזה הוכיח לי סופית שאכן הייתי שם", הוא צוחק. "במוצאי שבת, לאחר כמה שעות של חיפושים, מצאתי לבסוף את המכונית שלי. שישה היפים עזרו לי להוציא אותה מהבוץ. הייתי רטוב, מקורר, רעב ותשוש. איכשהו מצאתי את עצמי בבית החולים של מונטצ'אלו. התעוררתי כשאנשים התחילו להיכנס לחדר על הבוקר", ממשיך רוזנבלום בלהט. "בחדר הסמוך הבחנתי באורתודוקסים. הייתי עם שיער ארוך ופרוע, תפילות אהבה שחיברתי – בניגוד לתפילה מסורתית - ג'ינס קרוע ונעליים מלאות בבוץ. קלטתי בעיניי בחור ישיבה צעיר וברכתי אותו ביידיש. הוא שאל אותי איפה הייתי ומה חיפשתי בוודסטוק והוא כתב לי טלפון וכתובת ואמר: 'אם אתה באמת מחפש רוחניות ואת א-לוהים, בדוק את זה'".

רוזנבלום המשיך בחיפושיו והצטרף לכת בודהיסטית-נוצרית. עד שבספטמבר 1970 חש אבוד וחזר לבית הוריו בפילדלפיה. בשנת 1971, הוא עלה לישראל. "המשפחה חשבה שזה יהיה לי טוב להתרחק מהכל ואני החלטתי לקחת הפסקה כדי לראות חלק מהעולם", הוא מספר. "כשנחתנו, כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה עד כמה הכל נראה ירוק, שופע ורענן. זו הייתה ארץ חדשה, משהו בי החל להתעורר.

באחד הימים הבחנתי בבחור שנושא תיק גיטרה. הוא היה נראה אמריקאי ולפי התיק ניחשתי שהוא נושא כלי איכותי. עצרתי אותו, התחלנו לשוחח ועד מהרה הפכנו ידידים. הוא גרר אותי למפגש הראשון שלי עם הכותל המערבי, שם היה רב שעזר לי להניח תפילין בפעם הראשונה מאז בר המצווה שלי. כשהרב קרא לי לקרוא את הברכה ולהעלות אותי לתורה, פי הפיק בקלות את המילים שהחליקו במתיקות: 'שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד'. במילים אלו הסתיים מסע החיפוש הרוחני שלי, שהחל אי שם בפסטיבל 'וודסטוק' והגיע עד לכותל המערבי".