שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום: וואלה! יהדות עם פרויקט מיוחד, בכל יום מקבץ הלכות ומנהגים לחג הפסח, מתורתו של ראש אבות בתי הדין במרוקו, האדמו"ר רבי יאשיהו פינטו שליט"א - חלק ז'
חלק א': כיצד צריכים לנקות את החמץ בבית?
חלק ב': אפשר לתת "קמחא דפסחא" מכספי מעשרות?
חלק ג': מה נהגו החסידים שלא לעשות בימי שני ורביעי?
חלק ד': מתי אסור ללכת לישון?
חלק ה': יש לך כמה בתים, כיצד תבדוק בהם את החמץ?
חלק ו': מתי מברכים ברכת האילנות באוסטרליה?
75. בברכת בדיקת חמץ, לא נהגו לברך שהחיינו וקיימנו (ואנחנו נהגנו כמנהג מור זקני זצוק"ל, שהיה מקפיד ללבוש בגד חדש ולברך עליו שהחיינו וקיימנו, ולפטור את הברכה של בדיקת חמץ).
והנה ב"הגהות מימוניות" (פי"א מהלכות ברכות אות ב') הביא בשם "שערי ברכות" לרבנו שמואל בן חפני גאון, שיש לברך שהחיינו על בדיקת חמץ. וכתב "הגהות מיימוניות" על דבריו, ואנו אין נוהגים כן. ורבנו ירוחם (נתיב ה' חלק א'), הביא בשם הראב"ד, שצריך לומר זמן בבדיקת חמץ.
ו"בעל העיטור" (הלכות ביעור חמץ, דף ק"ב עג') כתב, איכא דמברך זמן, דהא מזמן לזמן קאתי. ואיכא דלא מברך, דהא לא קבעי ליה זמן. שהמפרש לים והיוצא בשיירה, שדעתו לחזור, אפילו מראש השנה צריך לבדוק ולבער. ומסתברא דרשות הוא. ומנהגא דילן לברך ע"כ.
ומצאנו דעה אחרת, הרא"ש (בתשובה כלל כ"ה סימן ג') כתב, שאין לברך זמן, שביעור החמץ הוא הכנה למועד, וברכת זמן על הרגל שמברך על הכוס פוטרתו.
וכן רבי דוד אבודרהם, (ראש הספר שער ג') כתב, והנכון בעיני מה שכתבו בתשובות הגאונים, שאין לברך זמן אלא על דבר שיש בו שמחה והנאה לגוף וכו', אבל בדיקת חמץ אין בה שמחה והנאה לגוף, אבל מצטער הוא באיבוד ממונו הנשאר לו ובשריפתו ע"כ.
והנה רבנו החיד"א ב"מחזיק ברכה" (תל"ב ס"ק א') דעתו שלא לברך וכו'. וכן דעת מרן ה"בית יוסף" שכתב דאין לברך שהחיינו על בדיקת חמץ. ומהר"י עיאש ב"מטה יהודה" (סוף סימן תלב) כתב, ואיך שיהיה אף על פי שהעלה ה"פרי חדש" לברך שהחיינו ולנהוג כן, מכל מקום אנו אין לנו אלא דעת ה"שולחן ערוך".
וכמו שנתפשט המנהג שלא לברך ואין לשנות ממנהג של ראשונים והוא העיקר.
וכן כתב ה"כף החיים" (סק ט) ורבנו ה"בן איש חי" (פ צו אות ה) כתב כדעת מור זקני, דאם נזדמן לו בגד חדש או פרי חדש, יברך עליו שהחיינו קודם ברכת ביעור חמץ, ולכוון לפטור הבדיקה.)
76. נהגו אבותינו ורבותינו זצוק"ל ליקח קודם הבדיקה עשרה חתיכות לחם, שכל חתיכה יש בה פחות מכזית ולעטוף כל פרוסה בנייר. ונותן אותם לאחד מבני הבית ומחלקם בכמה מקומות, שהבודק ימצא אותם בשעה שבודק.
והנה ה"באר היטב" כתב זה בשם רבנו האר"י הקדוש זצוק"ל, והנה יש דעות שחולקים על זה ודעתם שלא להניח עשרה פתיתים. וכן דעת הראב"ד, (שו"ת תמים דעים סוף סימן כ"ט), שכתב דמנהג נשים הוא ואין לו שורש. וה"אורחות חיים" (חמץ ומצה סימן יד') הוסיף שאף שנהגו כן במקצת מקומות, מפני שחששו פן לא ימצא חמץ והוי ליה ברכה לבטלה, אנו לא חששנו בזה, לפי שדעתנו כשמברכים על ביעור חמץ שנבער הכל אם נמצא.
וכן כתב ה"כל בו" (סימן מ"ח) והיעב"ץ (ב"מור וקציעה" סימן תל"ב) כתב שמור אביו החכם צבי, היה לועג על המניחים פתיתים שימצאם הבודק. אולם הרמ"א (דרכי משה תלב סק ח ובהגה סעיף ב) כתב בשם מהר"י ברי"ן דנוהגים להניח פתיתי חמץ במקום שימצא הבודק, כדי שלא יהא ברכתו לבטלה. ומיהו אם לא נתן, לא עיכב. דדעת כל אדם עם הברכה לבער אם נמצא.
והנה רבנו החיד"א (מחזיק ברכה סק ח) הביא דברי ה"מור וקציעה" וכתב על זה בשם מהר"י שפירא, שהביא סמך למנהג זה על פי מה שכתבו הפוסקים, שנוהגים לכבד ולנקות הבית ולבדוק מכל חשש חמץ, קודם ליל ארבעה עשר. ואם כן, יש בזה חשש ברכה לבטלה, מאחר שיודע בבירור שלא ימצא חמץ כלל.
והנה מובא ב"פרי עץ חיים" (שער כ"א סוף פרק ה) בשם רבנו האר"י שצריך להניח עשרה פתיתי חמץ קודם הבדיקה, כדי לבערם מן העולם, נגד עשרה כתרין דמאסבותא. וכן נהגו אבותינו ורבותינו לסדר עשרה פתיתים.