פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      הפיטורים בטבע: כי שכחנו להיות בני אדם

      הפיטורים הקרובים ב"טבע" חשפו את הצד הציני של קבוצת האנשים שמרוויחה סכומים עצומים. ואלי ישי, הדמות הטראגית של השבוע שנזרק לספסל האחורי של ש"ס. וגם המלצה על אלבום חדש

      אירוע השבוע: הפיטורים בטבע

      מפעל טבע בכפר סבא (דרור עינב)
      (צילום: דרור עינב)

      ניסיתי בכל כוחי להביט על מחול השדים סביב הפיטורים הצפויים בחברת " טבע" באופן קר ומחושב. כי הרי זה מה שצריך, לא? להביט על נושא כלכלי גרידה, רווח והפסד, התייעלות ועליית מחירים, סיום תוקף של בלעדיות על תרופות ומצבת עובדים מנופחת. ניסיתי ולא הצלחתי. תקראו לזה הכישלון של איש הרוח, בבואו להתמודד עם המציאות הפיננסית- מערכתית, תקראו לזה חוסר הבנה בטבע העולם, תקראו לזה תמימות, אבל השורה התחתונה היא אותה שורה- לא הצלחתי להבין כיצד נעלמים, כמעט ללא קול, חייהם של 800 אנשים. חייהם של כמה אלפים, שיסבלו ממחסור חומרי אבל אולי יותר מכך- מבן משפחה שבור ומובס שנזרק ממסלול חייו במהירות ובחדות ונותר באותו חורף של העדר כיוון, מטרה וביטחון בחייו, מהלך שהדרך ממנו ואל קשיים בזוגיות, בהתנהלות המשפחתית ובמערכת היחסים, הוא מיידי.

      בוואלה! יהדות לא מפחדים משאלות

      הדבר רק קיבל מהלומה נוספת עם גילוי שכרו של מנכ''ל החברה- 14.7 מיליון שקל בשנה , שכר שאינו ניצב בודד במשרדי החברה, מנהלים אחרים, מקבלים גם הם מיליונים בשנה. הפערים הללו הם דרך העולם, זה ברור, ללא יוזמה, הצלחה ונחישות של בודדים, לא תתכן הצלחה גם לציבור הרחב. אך בין משוואה זו לבין חוסר הצניעות, הברוטליות וההעדר המוחלט של מערכת יחסים הומנית - הדרך ארוכה.

      השבוע נקרא בפרשת השבוע על סדום ועמורה. איני משווה, המרחק גדול, אך יש משהו דומה באותה אווירה של כהות רגשית, של מסחר בוטה, ציני ומניפולטיבי מעל דוכני הכנסת סביב חייהם, כבודם והכנסתם של מאות אנשים, על ידי קבוצת אנשים שכולה מרוויחה סכומים עצומים, מחזיקה בנכסים ולא קרובה לעוני ונזקקות.

      לטורים נוספים של יונתן ברג

      במה חטא עמוס עוז?

      האומץ לדבר על גילוי המיניות של נערות דתיות

      מה שכחו היורדים לברלין?

      יש מהלכים עסקיים ולחיצות ידיים, אבל אין בני אדם

      מדוע לא ראינו פנים של עובד טבע השבוע? מדוע לא סיפרו לנו מעל עמודי החדשות, טורי הדעות ומסכי הטלוויזיה על משפחה אחת שחייה נהרסו השבוע מול נחשול הקושי הכלכלי השוטף את העולם, מדוע? בכדי שנמשיך לחיות באותה אווירת מבט קר ומנותק מאותם אירועים כלכליים. כדי שנאמין למחול המטושטש של התייעלות והטבות מס, של מסע ומתן ובו ישנם משוואות מתמטיות , מהלכים עסקיים ולחיצות ידיים, אבל אין בני אדם.

      המבט האנושי הטבעי, מעדיף בני אדם על פני מערכות כוח, הוא מניח לפני הכול את מערכות היחסים, הקרבה והסיפורים האנושיים. כיצד זה שאותו מנכ''ל חברה אינו רועד בשעה שהוא מכריז על פיטורים? כי עבורו העובדים הם פסקול של תדפיסים הנחים על שולחנו, שמות במצבת האדם, פרטים קרים של גיל, וותק ומומחיות. הוא, כך אני מעריך, ומצטער בשבילו, עושה זאת בכדי לשרוד את המאבק העסקי, להגיח תמיד עם הבונוס השנתי של העמידה בייעדי החברה, אבל מה איתנו? זו אולי השאלה המדאיגה באמת, האם אנו הופכים לאט, אחד אחרי השני, לתושבי סדום מודרנית, אולי סדום גלובלית בה היחיד הוא כלי לריצוי תאוות של הסביבה, בה המוסר והאנושיות מוחלפים במערכת של ניצול ושרירותיות, בה האדם אינו סיפור יחידי ומלא, אלא שורה במסמך המוצג על שולחנות הכלכלה, הפוליטיקה והתקשורת?

      דמות השבוע: אלי ישי

      ח"כ אלי ישי בבית החולים הדסה עין כרם שם הרב עובדיה מאושפז, אוקטובר 2013 (יואב דודקביץ')
      (צילום: יואב דודקביץ’)

      הנה לנו ספיח של פטירתו המצערת של הרב עובדיה: ההתרסקות של אלי ישי. הניכור אליו, הדחיקה שלו וההתעלמות הפכו אותו לדמות טרגית אמתית. אבל הסיטואציה הזו, הגורמת לנו חוסר נעימות אנושית בסיסית, על אדם שבתוך כמה ימים מאבד את נכסי הכבוד והיוקרה שלו מעיד משהו רחב וגדול יותר- על אופי ההתנהלות בפוליטיקה ועל הבעייתיות הגדולה בתחום הזה. יותר מדי, ממי שמסתובב במסדרונות השלטון, הנם אנשים שכוחם ביכולת ללחוש על אוזן, להעביר מילים חמות ממקום למקום, לייצר קשרים וידידים במקומות הנכונים, אולי גם, במקרה הטוב, לדבר עם מעט כריזמה. אבל מעטים מדי בניהם הנם אנשי מעשה מוכחים, כאלו שפילסו לעצמם דרך במיומנות וכישרון בתוך תחום כלשהו- כלכלה, תרבות, חקלאות, דיפלומטיה וכד'. מעטים מדי מהם, עברו מסלול מפרך ומעצב בערוצים מסודרים ומנוסים, ורבים מדי מהם, יודעים לעשות רק את אותו ריקוד פוליטי חסר חן ומעט חלקלק.

      המוכשרים מפנים עורף לפוליטיקה הריקה והנפוחה

      אני חושב על אלי ישי ודרכו, משב רוח קל, גחמה של ראש מפלגה, מוות של מי מראשי התנועה, פשוט מוחק אותם ברגע מהמפה. אפילו מפלגות שלמות, סבלו מהתסמין הזה, ונעלמו בחטף הנוף הציבורי עם אירועים דומים. מדוע התרחקנו כל כך מהערכה לכישרון, לעשייה ולמקצוענות שלאחר מכן יכולה גם להוביל לעיסוק ציבורי ולהנהגה? בתהליך הנוכחי, הדברים רק הולכים ומתרחקים, המוכשרים מפנים עורף לפוליטיקה הריקה והנפוחה ודמויות שאין בהם הרבה רצים במהירות להשקיף על חיינו מהחלונות הגבוהים. ובכל זאת, אחרי הכול, היה קצת עגום ומצער לראות את ההתרסקות הזו.

      המלצת השבוע: האלבום החדש של רועי דהן

      רועי דהן (יח"צ , צילום: גונן שמר)
      (צילום: גונן שמר)

      רועי דהן עושה את זה בלי איפור ובלי צעקות

      האלבום החדש של רועי דהן, מוזיקאי צעיר ומוכשר מאוד נקרא " the man in my head “ . (ונמצא להאזנה באתר bandcamp) דהן שר באנגלית, מה שלפחות בעבורי מעט מקשה על היכולת להתחבר לגמרי, ככה זה, מכור לעברית. אבל המוזיקה שלו, וגם הטקסטים, גם אם באנגלית, מצוינים. הוא נע בין פולק ורוק, נוגע באלקטרוניקה בעדינות וחוזר. לא מבקש להרשים אף אחד בווירטואוזיות קיצונית, לא ווקלית ולא מוזיקלית. בכלל, יש תחושה שהמוזיקה סביבנו התמכרה לתצוגות דרמתיות ומוקצנות, אולי פרי העידן המיני כל כך שאנו חיים בו, אולי המעורבות הקיצונית של הטלוויזיה בשוק המוזיקה, אולי סתם העדר כישרון וצורך לפצות על כך, אבל רועי דהן עושה את זה בלי איפור ובלי צעקות, פשוט מוזיקה טובה, אינטליגנטית ומרגשת. כדאי.

      רוצים להגיב? הכנסו לדף הפייסבוק של וואלה! יהדות ודברו

      טורים נוספים של יונתן ברג:

      אהוד - אל תפחד ללכת לאיבוד. על אהוד בנאי והשטחים

      פיוט, נבואה ורוקנרול: אליעזר בוצר בבראבי

      רבנים תתבגרו, מין היא לא מילה גסה