סיפורי הבגידה של נשיאי צרפת התחברו לי השבוע עם הדיבר האחרון של עשרת הדברות שבפרשה. נראה שברשימה הדברות, שבוודאי מוכרת להם היטב, נשמטה בטעות המילה "לא", וכתוב רק: "תחמוד".
אבל האם זו רק בעיה של נשיאים צרפתים שרמנטיים? לפי הפרשנות הפשוטה למצווה זו יש לכולנו בעיה עם "לא תחמוד", שכן מצווה זו אוסרת עלינו אפילו לרצות את מה ששייך לאחר. אמנם הרמב"ם סבור שאדם עובר על 'לא תחמוד' רק אם שידל את חברו לתת או למכור לו את החפץ אותו הוא חמד (הלכות גזלה ואבדה א,ט). אולם, גם לדעתו, אם יש באדם רצון בלב לקבל את השייך לחברו הוא עובר על אחת מעשר הדיברות: "לא תתאוה", שאינה מופיעה בפרשתנו אך כתובה בעשרת הדיברות שבספר דברים (שם, הלכה י).
מאליה מתעוררת השאלה: כיצד אפשר היה לצוות מצווה כזו? הרי האדם מסוגל לשלוט על מעשיו, אך אין הוא ממש שולט על הרהורי ליבו? אבן עזרא סבור שאנשים מסוגלים לשלוט גם על הרהורי הלב, והוא מסביר זאת באמצעות משל לאדם כפרי מפשוטי העם שאיננו חומד לרגע את בת מלך היפהפיה, כיוון שברור לו שכל קשר בינו ובינה איננו מציאותי. משום כך יחסו אל בת המלך הוא כמו היחס של כל אדם נורמטיבי אל אימו, אשר, כדברי הפרשן "אין אדם מתאוה לשכב עם אמו, אעפ"י שהיא יפה, כי הרגילוהו מנעוריו לדעת שהיא אסורה לו". לדעת אבן עזרא מוטבעות, אפוא, בלב כל אדם תפיסות ברורות של גבולות, וכל אדם יכול לחנך את תודעתו להתמקד במה שהוא יכול וצריך להשיג, ולהסיר מדעתו את מה שאינו יכול או רשאי להשיג.
כל אדם יודע בעומק ליבו מה נמצא בסקאלה של הדברים שהם עבורו ברי השגה ומה נמצא מעבר לסקאלה הזו. באופן טבעי אדם לא יתאווה לגור בארמון כשל אחד האוליגרכים, אך הוא עשוי בלי ספק לחמוד את ביתו של השכן. הוא לא יתן עיניו במכונית השרד של אילי הון, אך עשוי לחמוד את מכוניתו של החבר לעבודה וכך הלאה.
דומני שיש דוגמה פשוטה לרעיון זה מהתנסות יום-יומית המוכרת לכולנו. אף אחד מאיתנו לא נופל מהמיטה בלילה. אנחנו יכולים להתהפך ולהתגלגל מידי לילה שש-שבע שעות בשינה עמוקה על יצוענו מבלי שניפול ממנה אפילו פעם אחת. וזאת מדוע? כנראה שהמוח שלנו קולט באופן מאוד עמוק את הגבולות. באיסור 'לא תחמד' מצווה אותנו התורה שנרגיל את עצמנו שהדברים שמעבר לגבולות המותר, הם מעבר לגבולות האפשר, שנטמיע במוחנו ובליבנו שמה שאסור הוא בבחינת בלתי אפשרי.
כיום, הוויי החיים שלנו טבוע בחותמה של חמדנות, לא של בני זוג חלילה, אבל בוודאי של מוצרי צריכה מכל הסוגים. דומני שאם בעבר ההגדרה של האדם היתה "יצור חושב", הרי שכיום הוא הפך להיות בעיקר "יצור צורך". היצרנים והמשווקים עושים מאמץ מתמיד להגביר עוד ועוד את הצריכה, ועולם הפרסום והשיווק מלבה את הצריכה, ומשדל אנשים להשיג את מה שיש לאחר. אנשים מתפתים לחמוד ולקנות את מה שהם כלל אינם צריכים, להחליף את מה שאין צורך להחליף, להגדיל, לשפץ ולהשתכלל עוד ועוד בבתים, מכוניות מוצרי חשמל ואלקטרוניקה וכל דבר שלא זז. יחד עם הצרכנות המוגברת מתגבר התסכול של מי שאין להם, ולא אחת אנשים שוקעים בחובות כספיים או נקלעים לסכסוכים משפחתיים תוך כדי המאמצים להשיג את מה שמעבר להישג ידם.
אכן יש משהו חיובי בחמדה. הרצון של האדם לעוד וליותר הוא חלק מהדחפים המקדמים את היחיד ותורמים לפיתוח החברה. הגמרא מספרת שכאשר חכמים הצליחו לבטל את היצר המיני, הם ראו שהעולם ייהרס מכך, משום שלא תהיה עוד פריה ורביה. בדומה לכך אין לבטל ולהשבית את היצר הצרכני, אבל חשוב מאוד לדעת לשלוט בו באופן תבוני. כפי שהזכרנו, יש בידי האדם יכולת לקבל החלטות נכונות בשאלה: מה הוא באמת צריך, ומה הוא רוצה רק משום שיש לאחרים, מה חשוב לו ועל מה עליו לוותר ולהסיר מתודעתו.
חז"ל ביטאו זאת כדרכם באמירה קצרה וקולעת: "איזהו עשיר? השמח בחלקו" (אבות א,ד). עצות של חז"ל זהו מוצר שאני ממליץ לצרוך באופן יום-יומי.