מדוע שולטים הרבנים על המיניות של הזוגות הדתיים?

רבות נכתב על התחושות הקשות שמעוררת הטבילה במקווה בקרב נשים. דובר על הקושי בחשיפה של הגוף העירום מול הבלנית, הקושי בהתמודדות עם השאלות החוקרות שלה והקושי סביב טקס הטבילה עצמו וההכנות הנדרשות לו. אך עבורי הדבר הקשה ביותר בטבילה במקווה מדי חודש, הוא המבט. כשאני חושבת על המקווה אני מרגישה אותן. את העיניים של הבלנית נעוצות בי. בוחנות אותי. מלוות אותי. מאשרות אותי.

בוואלה! יהדות לא מפחדים משאלות

רבות נכתב בתיאוריות הפמיניסטיות על "המבט". המבט שייך בדרך כלל לגברים. הגבר הוא המתבונן והאישה היא האובייקט. האישה היא מושא המבט של הגבר, היא עצמה לא רואה כלום ומה שהיא רואה לא מעניין ולא מאיים על אף אחד. האישה היא אובייקט מיני, גופני, פתייני.

התנהלות ההלכה היהודית, מאמצת לחלוטין את הסדר החברתי הזה. המבט הוא של הגבר, האישה היא האובייקט ולכן, עליה לשאת באחריות ולהישמר שלא לפתות חלילה גברים, ושלא להביא אותם לדבר עבירה. היא נושאת באחריות להיותה מושא למבט הגברי ועליה לעשות הכל כדי להפוך להיות בלתי נראית. את המבט הגברי כולנו מכירות. בחלקנו הוא מעביר חלחלה, לחלקנו ייתכן שהוא לעיתים דווקא נעים. אך הוא המוכר. התחנכנו כולנו לקבל אותו כחלק בלתי נפרד מה"הסדר החברתי" בו אנחנו חיות.

האומץ לדבר על גילוי המיניות של נערות דתיות

המקום הכי אינטימי של הנשים הפך לכלי פוליטי של חרדים

מבטה של הבלנית במקווה הוא מתעתע יותר. כביכול לא הייתה אמורה להיות לנו בעיה עם זה. אישה, בדרך כלל נחמדה, מתכוונת לעשות טוב ולקיים מצווה חשובה, ששכרה זעום ושעות העבודה שלה מאד מאד לא נוחות. אז איפה הבעיה? במשמעות של המבט שלה. המבט שלה כולל, מבחינתי, כל כך הרבה מעבר להשגחה שהטבילה נעשית כהלכה ושהשיער נכנס כולו למים. המבט שלה הוא בעצם שלוחה והרחבה של המבט הגברי. מאחורי המבט של הבלנית נמצאים רבנים ששלחו אותה ואותי להיות בסיטואציה הזו במקווה. המבט הזה הוא מה שהופך את חווית הטבילה במקווה עבורי למשפילה ולא מכבדת.

עוד בוואלה! יהדות

גדול הפוסקים המוסלמים שיודע תנ"ך יותר מכולנו

תחת כיפה אחת: מתנחלים שמאלנים ונערי גבעות

רב חרדי: המתנחלים הם סכנה למדינת ישראל

הרבנים אף הופכים לעיתים לנוכחים ממשיים בחלל המקווה. כשבעבר ביקשתי מאחת הבלניות לטבול לבד, ללא נוכחותה, הייתה התגובה האינסטינקטיבית של הבלנית, להתקשר לרב האחראי עליה ולשוחח איתו, ואף לתת לי לשוחח איתו כדי שהוא יוכל כמובן, שלא לאשר לי לטבול לבד. בן רגע הוסט הוילון וראיתי אותו, עומד שם ומשגיח על הנעשה. הסמכות בידיו. הבלנית היא העיניים שלו, הבוחנות את הנשים. מלוות אותן. מאשרות או שלא מאשרות אותן.

המקווה הוא למעשה אחד הכלים למשטור המיניות של הזוג הדתי. הפעילות המינית ביהדות מותרת ומבורכת כל זמן שהיא מגודרת ומבוקרת, גם בתוך מסגרת הנישואים. החיבור בין בני הזוג בשעתם האינטימית מקבל מימד של קדושה וטהרה, אך ורק אם הוא מתקיים בימים המותרים בנגיעה, לאחר שנשמרו דיני ההרחקה בימי הנידה, הסתיימו שבעת הימים הנקיים ולאחר שהאישה טבלה במקווה. יתרונות רבים יש מבחינת ההלכה היהודית לשמירה על טהרת המשפחה, ביניהם ניתן למצוא טענות של חיזוק הקשר בין איש לאשתו והתחדשות האהבה ביניהם, כמו גם חיזוק הקשר בין התא המשפחתי הפרטי לציבור הכללי של עם ישראל ועוד ועוד.

עוד בוואלה! יהדות

מתיסיהו: "לא אלך לבית הכנסת בחג הזה"

פיוט, נבואה ורוקנרול: אליעזר בוצר בבראבי

גבריאל בלחסן: איש האמונה הבודד. בודד מדי

אך המקווה מאפשר, מעבר לטבילה, סוג של שליטה של בעלי הכוח על ההתנהלות המינית של זוגות בחברה הדתית. אני אומר בזהירות שייתכן וזו למעשה אפילו הפרקטיקה המרכזית של המקווה, הקודמת לעצם הטבילה. המקווה משמש כאמצעי לשמור את ההתנהלות המינית של הזוגות הדתיים בצורה מוגבלת, מוגדרת, ובכך למנוע ממנה להיות חלילה מתפרצת וחסרת רסן.

השיח על המיניות מושתק בחברה הדתית. מה שקורה בחדרי חדרים, בבתים לא יוצא החוצה מטעמי צניעות. נוצר מצב, שנושא המעסיק את אנשי ההלכה, והוא כל כך משמעותי כדי לשמור את החברה שלנו "טהורה" ו"קדושה", נשאר מחוץ לתחום הראייה של בעלי הכוח. המקווה הוא המקום בו המיניות יכולה לצאת לאור ולהיבחן. אמנם זה קורה בחשכת הליל, במקום נידח שמקובל שמי שלא טובל/ת לא מתקרב/ת אליו. אך היא יוצאת לאור מול נשים אחרות ומול הבלנית.

כשאת מגיעה למקווה, את מכריזה על היותך פעילה מינית ועל לוחות הזמנים של הפעילות המינית הזו. להיעדרך מהמקווה יכולות להיות משמעויות רבות, מכניסה להריון ועד שינויים במצב הורמונאלי. אם את מגיעה באופן תכוף מדי זה מעיד בדרך כלל על התמודדות עם דימומים תכופים. כל אלו הם נושאים שבהחלט הייתי שמחה אילו היה מתפתח שיח נשי מעמיק, מאפשר ומקבל בנוגע להם. אך העובדה היא שהשיח על נושא הגוף והמיניות מושתק כמעט לחלוטין והמקווה לא נותן מענה ותחליף לצורך הזה. המקווה עבורי הוא המקום בו אני מצהירה על עצמי בהקשר המיני, "מדווחת" על מצבי האישי והאינטימי, מול מבטה של נציגת שומרי הסף.

עוד בוואלה! יהדות

הרב שהשפיע על המדינה לא פחות מהרב עובדיה

דברים שלא ידעתם על הרב עובדיה יוסף

השתחררנו באלעד מהכלא של ש"ס

אז איך הייתה צריכה להתקיים טבילה? במידה ומחליטים לקבל את כללי המשחק של עצם הטבילה במקווה, חווית הטבילה בעיני צריכה להיות אוטונומית ואישית לחלוטין. נשים יודעות לטבול בעצמן [למדנו לצלול כבר בגיל ממש ממש צעיר]. אני רואה בעיני רוחי הגעה למבנה ציבורי חמים, נעים ונקי שיש בו מקלחת ומקווה מים. בפרטיות מלאה כל אחת יכולה להתכונן ואז לטבול. לבד. בלי אף מבט בוחן, משקיף ומאשר. בלי להצהיר הצהרות ובלי להתנצל. הרגע הפרטי הזה בעיני יש בו את כל הפוטנציאל להיות חוויה מעצימה המחברת אשה לעצמה ולגופה, כמו שהרבה נשים מבקשות למצוא במקווה כיום, לשווא.

גלי נוסבוים-נהרי- חוקרת מיניות. דוקטורנטית בתוכנית ללימודי מגדר, בר אילן.

כנס בנושא "מקווה- בואו נדבר על זה" יתקיים ביום רביעי 13/11/13 בין השעות 16:00-22:00 בבית בלגיה באוניברסיטה העברית בגבעת רם, ירושלים