האם שחרור המחבלים יביא לפיוס המיוחל?

לפעמים המפגש בין פרשת השבוע לאירועי השבוע מכה אותך בהלם קל, כמו בהזמנה מראש אנו קוראים על מערכת היחסים בין עשיו ליעקב בשבוע בו מערכת יחסים זו, על גלגוליה השונים עומדת בראש סדר היום. אבל ראשית, מילה למשפחות היקרות של הנרצחים שרואות בעיניים כלות את שחרור רוצחי יקיריהם. ישנם שני ערוצים מרכזיים בהם חיינו מתנהלים, הערוץ הפרטי והציבורי. לעתים הם יוצאים לריקוד קצר, פעמים רבות הם בשביתת נשק מוחלטת , אבל לפעמים הם נפרדים לחלוטין, מתגרשים זה בזה בכוחניות.

בוואלה! יהדות לא מפחדים משאלות

אין שום סיכוי למשפחות היקרות להבין, אולי אפילו לשמוע את הקולות הציבוריים, הפוליטיים והמדינאיים. זה לא רלוונטי בעבורם ולא אמור להיות. ישנם רגעים בהם אתה משליך מאחוריך, בצדק, את כול הסיבות הכלליות והנכונות. זה נכון גם ברגעי שמחה מסוימים, אבל בוודאי באירוע כמו זה. הבעיה היא שבתוך השיח הציבורי, אין יכולת לערוך את אותה הפרדה, כך, שקולם של המשפחות אינו מגיע לאוזנם של מקבלי ההחלטות ולהפך. אבל את הכאב שלהם אנו צריכים לשמוע כפי שהוא- סיפור של אדם יחיד שאיבד את היקר מכול ובעבורו, זהו אירוע של שחזור והעמקת הכאב.

ולפרשת השבוע- מה אנו למדים מהמפגש התנכ''י בין האחים? אנחנו לומדים את הטבע המורכב ומלא הקונפליקטים של קרבה כזו- מניפולציות, אחיזת עיניים וערמה, מאבק ופחד , קנאה, בריחה ושיבה, התפייסות וחשש. מערכת היחסים בין האחים היא מערכת היחסים השוויונית הראשונה שאדם חווה בחייו, והיא מכילה את הפוטנציאל לעיסוק ומגע עם הנושאים הקשים במציאות- גזענות ורצח, אכזריות וניכור אבל גם לקיומם של רגשות חמים וטהורים. קשה לחשוב בימים אלו על החלק המפרה של מערכת יחסים קרובה, היסטוריה של דם ואלימות שקמה לחיים עם גילוי שמם של המחבלים העומדים להשתחרר ועם חגיגות השמחה שיהיו ברשות. אבל האם אנו יכולים להצליח להביט, לפחות מתוך אותה תקווה חלשה, אולי אפילו ילדותית כי יש בתוך השחרור הזה גם תקווה לעתיד, בנייה של משהו חדש?

אני עצמי, עומד קרוע וחסר מענה מול התמונות הללו. מטלטל בין חוסר אמון באותם מחבלים, אולי אפילו רואה בדמיוני את החזרה המהירה שלהם למעגל האלימות, הנקמה והלילה השחור של האידאולוגיות הרצחניות לבין תקווה, כי המחווה הזו תפגוש מחוות מן הצד השני, מחוות כמו שינוי של תכני הלימוד וצורת ההתייחסות ליהודים וליהדות בבתי הספר הפלסטינים, מאבק חסר פשרות בגילויים של קיצוניות דתית והטפה לאלימות ורצח, ניסיון לייצר מערכת יחסים כלכלית ותרבותית כנה ופתוחה יותר. אם הצליחו האחים הקדומים, יצחק וישמעל, יעקב ועשיו לנוע בין רגעים של מאבק וריחוק, פחד ונקמה לרגעים של שותפות ופיוס , של חיבור מחודש, גם אם לא אוטופי ונלהב, גם אם לא מושלם וחסר קשיים, איננו מבקשים פנטזיה, אלא חיים נסבלים, אולי אפילו רגועים.

עוד בוואלה! יהדות

רבי נחמן מברסלב - רלוונטי יותר מתמיד

מכינורות הלויים לכינורות הפילהרמונית

איך הפך הרב עובדיה למגה סלב?

לכבוד צאת ספרו החדש של נתן נתן, קיים המשורר ראיון לעיתון ידיעות אחרונות, בין ההמלצות והקביעות שלו: השירה העברית הצעירה לא שווה כלום, הוא מעולם לא היה שותף פה לחוויית הישראליות, ובעיקר הוא ממליץ למי שיכול שיסע מפה לעולם הנפלא של אירופה, מולדת הרצחנות החשוכה ביותר, ולא יביט לאחור. הריאיון הזה גורם למחשבות לא רק על זך, אלא גם על עולם העיתונות.

ידוע לכול מי שמסתובב במעגלי הספרות, כי זך הוא כר פורה לאותה גישה גזענית, מתנשאת, בוטה וחסרת מעצורים. רק תניח רמקול, תציב מצלמה והפנינים יזהרו בפיו. האם הם ילכו לראיין את יקיר בן משה, משורר צעיר בהרבה שהוציא ספר טוב בהרבה? או את ליאור שטרנברג או טל ניצן, שמוצאים ספרים מצוינים כול הזמן, וגם להם דעות מורכבות?. לא, לא באותה הנאה קיצונית סביב הפרובוקציה והסערה, הם לא ירקו את המילים באותה תנוחה גאוותנית ומלאת בוז של זך, הם לא יקבעו קביעה מטומטמת, מביכה, המעידה על חוסר קריאה והעדר עניין ביצירה, כמו הקביעה כי כול השירה הצעירה היא " טינופת". הקלות הבלתי נסבלת הזו, בה הרעש הוא השליט היחיד בשיח התקשורתי, ואילו המורכבות והיכולת להכיל קולות שונים ומנוגדים הופכת למכשול, מעידה על הרמת ידיים ותבוסה של האגף שאמור להיות אחראי על עיצוב השיח הציבורי. על זך עצמו אני רק מרחם, כן, אני פשוט מתמלא באותו רגש פשוט וכמעט חסר מורכבות מחשבתית, האדם שנשקף מולי הוא אדם מובס, שוויתר כבר על האפשרות לפגוש את העולם ומעדיף במקום זה לרדת עוד ועוד במדרגות אל עבר מרתפי העייפות והשנאה.

עוד בוואלה! יהדות

תחת כיפה אחת: מתנחלים שמאלנים ונערי גבעות

זהות יהודית: תאוריית הפחד של החילונים

תתפלאי, אבל שום רב לא מציץ לך בטבילה

והנה ההפך הגמור. שבוע שעבר הייתי בהופעה אינטימית ונהדרת של הזמרת והיוצרת לונה אבו נאסר בבבר בירושלים. לונה חברה גם בהרכב היפואי "סיסטם עלי”, ששווה המלצה בפני עצמו, הרכב המשלב ערבית, רוסית ועברית בהיפ- הופ אינטליגנטי וזועם. אבל בדיסק " אספר לך" שהוציאה ובהופעה היא שרה טקסטים ולחנים עדינים הרבה יותר, מורכבים מוזיקלית אבל כנים וחשופים. הקול שלה נע בין לחישה לצעקה והמילים בין העולם הפנימי לעולם החברתי החיצוני. לונה שרה בערבית ובעברית גם יחד וזהו אולי הדבר המרגש ביותר בהופעה, לא השילוב הבסיסי בין שתי השפות אלא התחושה כי היא נעה בניהם בטבעיות גמורה, ללא מאבק, בת בית, בזו ובזו, מחוברת רגשית ונפשית: מעמידה את האפשרות שכולנו מקווים לה, להצליח לדבר בכמה שפות.

לטורים הקודמים של יונתן ברג