אירוע השבוע: מבחני המיצ''ב
המורה עובר בין השולחנות ומוסר את הדפים הלבנים בתוספת משפט קצר, סביב לוח המודעות מתאספים סטודנטים ועוברים על רשימת הציונים, בחדר סגור יושבים כמה מועמדים לעבודה ועוברים את העינוי הקרוי מבחן קבוצתי, מי מאיתנו לא מחזיק בתוכו את החוויות המורכבות של המבחנים, מבחנים שיותר מכול דבר אחר הם אמצעי של כוח ושליטה?. מבחנים שפעמים רבות אינם מעודדים רכישת ידע ומרתיעים אותנו מחקירה וסקרנות אישית, והופכים למעמסה רגשית ונפשית עד שאנו שוכחים את מה שמאחוריהם- עניין. הזיכרון הזה צובע בעבורנו את המפגש עם מערכת החינוך, עם האקדמיה ואחר כך עם מקומות העבודה , ההישגיות הממוספרת, מכוונת אותנו לא לעבר ההתפתחות האישית, גילוי תחומי העניין ומיצוי אישי אלא לעבר אחידות ממוספרת, הורדת ראש וחיקוי.
כל זה אמור מול מבחני המיצ''ב שתוצאותיהם התפרסמו השבוע. כבר השם " מדדי יעילות וצמיחה בית ספרית" מסגיר את הבעייתיות העצומה שיש במבחן הזה. יעילות? זה מה שאנחנו מחפשים במערכת החינוך? מה בכלל הפירוש של יעילות במובן החינוכי?. יש משהו עצוב ומקומם בעובדה שיום הדין של מערכת החינוך מורכב מרשימת הישגים מתמטית: מקצועות בהם הממוצע עלה וירד, אזורים, בהם הציונים טובים ואחרים בהם ניתן לזהות מגמת ירידה. הבעיה אינה בעובדה כי אנו בודקים את התלמידים, זה מאפשר לנו לזהות היכן התלמיד נמצא, במה הוא חלש ובמה הוא זקוק לעזרה, הבעיה היא שאנחנו מקדשים לא את התשוקה וההתפתחות של הילד אלא את העמידה ביעדים. במובן זה, לא הילד המסוים מעניין אותנו אלא "המערכת", מערכת שנמדדת על ידי ציון חסר פנים, כך שהדאגה של מנהלי בתי הספר אינה לילד הפרטי, אלא ל "ממוצע". פעולה כזו, העדפה של הישגי המערכת על פני הילד מחלחלת הלאה, והיא, בסופו של דבר פניה של החברה כולה- חברה שעסוקה כל הזמן בנתוני צמיחה , אחוזי אבטלה , סקרים ומספרים אבל לא זוכרת מתי ראתה מקרוב אדם אחד בתוך הכרוניקה הזו, מתי ראתה אדם אחד וסיפורו האישי, שאינו מצוין במספר אלא בפרופיל פנים.
בפרשת השבוע, עובר יעקב את המניפולציות של לבן. הוא גורם לו לעמול עוד ועוד למען מימוש התשוקה של יעקב- הנישואים לרחל. הציניות של לבן מעוררת כעס וסלידה, הצורה בה הוא מספסר בחלומות של בנותיו ובשנותיו של יעקב למען עצמו, למען ההישג האישי שלו. אנחנו צריכים לבדוק את עצמנו, לאן אנחנו מובילים את התלמידים שלנו? לתמיכה והקשבה לעבר מימוש עצמי או לעבודה שבע שנים ועוד שבע שנים למען המערכת?
בוואלה! יהדות לא מפחדים משאלות
דמות השבוע: עופר עיני
עופר עיני הודיע השבוע על פרישה מהנהגת ההסתדרות, אני מאחל לו הצלחה, אבל רוצה לדבר דרכו על נושא שאינו מדובר, וכולנו מכירים מקרוב: העייפות. כן, אותה חוויה חובקת כל, שיחד עמה אנחנו נעים דרך מקומות עבודה, מערכות יחסים, סכסוכים וקשרים משפחתיים, ניהול משק הבית , פוליטיקה ועיתונים, טלוויזיה ונסיעות. העייפות. לפעמים נדמה שחוסר היכולת לדבר על אותה חוויה יסודית כל כך הוא מה שמעודד אותה ומגביר אותה.
אנחנו מתפלאים כשאדם עוזב מקום של כוח ושליטה בגלל סיבה כזו, בטוחים שיש משהו אחר שגרם לו לעזוב, מתלחשים סביב הבטחות ומעבר לפוליטיקה ובאותו רגע משפשפים את העיניים וקורסים לישון. אורח החיים המערבי הוא בלתי אפשרי במקרה הטוב. ההרגל הנפוץ ובו אורות הנאון דולקים גם בלילה במגדלי המשרדים, בהם הקריירה מועדפת על פני הילדים, בהם הכסף לעולם אינו מספיק והוא יותר סמל סטטוס מאשר ממלא צרכים, כל אלו גורמים לנו להיפרד לשלום מוקדם מאוד משעות הטבע- השקיעה והזריחה , לשכוח את הצורך במנוחה וחופשה, בצרכנות החשובה באמת- צרכנות תרבותית. ומה שמפליא אפילו יותר- אנחנו לא מדברים על אותה עייפות מצטברת, העוברת מיום ליום, משנה לשנה ופולטת אותנו החוצה, אל עבר שנות הפנסיה.
אינני יודע אם בסופו של דבר לא נראה את עיני, מלא כוחות במקום אחר, במסדרונות הכלכלה והפוליטיקה, אבל גם אם זה מה שיתרחש, אפשר בכל זאת להביט על המילים שסביב הפרישה שלו- מיצוי, עייפות, שחיקה, להודות בהם גם כלפי חיינו שלנו, ואולי לחפש אפיקים של התחדשות ואגירת כוחות. המלצה אישית: למצוא זמן ביום לקריאה, פעולה שהקצב שלה, ההרהור וההשתהות שבתוכה עומדים מול המהירות ביום יום המתיש.
המלצת השבוע: הקולנוע
והנה עוד מקום בו אפשר לצבור חוויות הקולנוע. השבוע צפיתי בצמד סרטים מעולים- הסרט האיטלקי " יחי ההבדל הקטן" והסרט הישראלי " בית לחם". שני הסרטים שונים מאוד, כמעט מקוטבים: האיטלקי אלגנטי, מאופק מאוד, מצחיק ועגמומי ואילו הישראלי קצבי, טרגי ומלא פעילות. אבל שני הסרטים, זה לגבי הפוליטיקה האיטלקית, הציניות והתככים שבתוכה וזה לגבי עבודת שירות הביטחון על המניפולציות , האלימות והתככים שבה מנסחים מסקנה משותפת- המערכות הגדולות, הסכסוכים והמשברים הלאומיים והגדולים מורכבים מסיפורים אנושיים קטנים, מה שמוביל את הכותרות העיתונים, את ישיבות הממשלה והאידאולוגיות המתנגשות אחת בשנייה הם הקנאה והקרבה, סיפורי המשפחה והשכונה. כדאי לראות את שני הסרטים, אבל את " יחי ההבדל הקטן" בימים של צורך בצחוק וחום ואת " בית לחם" בימים של יכולת להכיל את הקיום הישראלי- פלסטיני המסובך .