שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום: וואלה! יהדות עם פרויקט מיוחד, בכל יום מקבץ הלכות ומנהגים לחג הפסח, מתורתו של ראש אבות בתי הדין במרוקו, האדמו"ר רבי יאשיהו פינטו שליט"א - חלק י"א.
חלק א': כיצד צריכים לנקות את החמץ בבית?
חלק ב': אפשר לתת "קמחא דפסחא" מכספי מעשרות?
חלק ג': מה נהגו החסידים שלא לעשות בימי שני ורביעי?
חלק ד': מתי אסור ללכת לישון?
חלק ה': יש לך כמה בתים, כיצד תבדוק בהם את החמץ?
חלק ו': מתי מברכים ברכת האילנות באוסטרליה?
חלק ז': מהו המקור להחביא עשרה פתיתי חמץ?
חלק ח': איך מנקים בית מלון לפסח?
חלק ט': מותר לשלוח שליחים לבטל לנו את החמץ?
חלק י': מדוע לא לשפוך נפט בשריפת חמץ?
איסור הנאה מחמץ
- אסור ליהנות משלהבת של חמץ, הן כשקשורה בגחלת והן כשאינה קשורה. ועל כן אסור להתחמם נגד השלהבת או להדליק ממנה נר, והוא הדין בשאר הנאות.
- מותר לעשות מצוות כיסוי הדם באפר החמץ, שמצוות לאו ליהנות ניתנו.
- המוצא חמץ ביום טוב, אסור לטלטלו כיוון שאסור בהנאה ובאכילה. ועל כן אם מצא חמץ בביתו או בכל מקום שברשותו, ביום טוב או בשבת שחל ערב פסח, לאחר זמן הביעור, יכפה עליו כלי כדי שלא יבוא לאוכלו. ואינו עובר על "בל יראה ובל ימצא" כיון שנמכר וביטלו קודם יום טוב, וימתין עד חול המועד וישרפנו. אבל ביום טוב עצמו אסור לטלטל, אפילו כלאחר יד להזיזו ברגלו למקום מוצנע.
- אסור להאכיל בהמות חיה ועוף ושאר בעלי חיים חמץ בפסח. בין בעלי חיים שלו, בין של אחרים, בין של הפקר או של נכרי, דנחשב כנהנה מחמץ בפסח כשמהנה הבהמה. ומטעם זה אסור אפילו בחמץ שאינו שלו, והוא הדין שאסור בכל זה לאחר הפסח, בחמץ שעבר עליו הפסח.
- אסור לישראל ליתן בהמתו לנכרי להאכילה בימי הפסח, אם הוא יודע שמאכיל אותה בחמץ, שהרי נהנה מחמץ בפסח, במה שהבהמה מתפטמת בחמץ. ואסור בין בחינם ובין בשכר, ואם אי אפשר בדבר אחר, כגון שמגדל בעלי חיים ואין לו מזונות אחרים כי אם של חמץ, צריך למכור הבהמה לנכרי והבהמה תהיה אצלו, ולא יהיה לישראל שום עסק עמהם בפסח. וכל זה אם יודע בוודאי שיאכילה חמץ, אבל אם אין ידוע לו דיאכילה חמץ, מותר ליתן לו הבהמות ואין צריך למכור. ובדיעבד, אם אכלה חמץ אין לאסור בשרה בשביל זה.
- לא אסרו אלא כשנותן בהמתו לנכרי לימי הפסח לחוד. אבל אם מעמיד בהמתו אצל נכרי זמן רב קודם פסח והנכרי נותן לו מזונות משלו, אין צריך להתנות עמו בפירוש על חמץ, ואפילו מאכיל חמץ בפסח מותר.
- נחלקו האחרונים אם מותר לחלוב מבהמה שאכלה חמץ, אפילו היא של נכרי, דהוי כנהנה מן החמץ. יש מתירים החלב שחלבו אחר מעת לעת שאכלה חמץ, ויש מקלים אפילו בו ביום אם אוכלת שחרית וערבית מדברים המותרים. ולמעשה ראוי לכל בעל נפש להחמיר בזה. וכן הדין לענין בשר מבהמה ועוף או ביצים מתרנגולת שנתפטמה בחמץ.
- ישראל שלווה חמץ מחברו קודם הפסח, אפילו בערב פסח סמוך לזמן הביעור, צריך לפורעו אחר הפסח ויש בו משום גזל אם אינו פורעו. ואפילו עבר ישראל הלווה והשהה החמץ עד לאחר פסח ונאסר, אינו יכול להחזירו החמץ אלא צריך לשלם דמיו להמלוה, ואינו נחשב לחליפי חמץ.
- מותר להשכיר לנכרי חמור להביא עליו חמץ, שהרי לא אכפת לן אם יאבד החמץ ואינו נחשב כרוצה בקיומו. ויש אוסרים גם בחמור, כיון דמשתכר מאיסורי הנאה, ומטעם זה אסור גם בקדירה ושאר כלים אם יודע שמשכירו לצורך חמץ. אבל אם משכירו סתם והביא עליו חמץ, מותר. וכמו כן לענין השכרת מכונית להביא בה חמץ, דאם אינו משכירו בהדיא לצורך השתמשות בחמץ מותר.
- מותר להחם חמין בכלי חמץ ולרחוץ בהן או לחפוף ראשו וכן להשתמש בשאר צרכי הנאה בכלי חמץ, דלא נחשב כרוצה בקיומו של החמץ המובלע בדופן הכלי. וכל זה בכלי המיוחד לרחצה ולכביסה, שאין דרך להשתמש בו לאכילה. אבל בכלי שדרך לפעמים להשתמש בו לאכילה ושתיה, צריך להצניע במקום צנוע ואין להשתמש בו בפסח, אפילו לרחיצה וכביסה מחשש שמא ישתמש בו לאכילה.
- אין להזמין בפסח חמץ מנכרי, על מנת לשלחו לאחר הפסח. אבל אם אינו עושה שום קנין, אלא מזמין בטלפון בחול המועד של פסח, שישלחו לו לאחר הפסח, מותר. ובפרט כשהתנה בפירוש שלא יהא שום קנין בהזמנה הזו, וכל שכן שאין איסור להזמינו קודם פסח אם לא יגיע לו עד פסח. אבל אסור להזמין חמץ קודם פסח, אם יבואו אצלם בתוך הפסח.
- אסור לישראל להיות סריס (מתווך) בעסקי חמץ בין נכרילנכרי, דמשתכר מאיסור הנאה. (חמץ בפסח) אבל אם מתווך בין נכרילנכרי בדבר היתר, כגון תבואה, אף על פי שיש בתוכה קצת חמצים, שרי. דלא בעד החמצים הוא נותן דמים ואינו נהנה מחמץ בפסח.
- אם היתה בהמת נכרי טעונה חמץ, מותר לישראל לפרקה במקום שיש צער בעלי חיים. דאף דהעכו"ם מחזיק לו טובה עבור זה, אפילו הכי שרי, כיוון דאין הישראל מכוון לזה.
- אסור להשכיר או להשאיל לנכרי קדירה ויורה שמבשלין בהם, אפילו משכירו קודם ערב פסח, אם יודע שהנוכרי יבשל בו חמץ בפסח. ואפילו להשאיל לו בחינם אסור, דהוי כרוצה בקיומו של חמץ, ורוצה בקיומו הרי הוא כנהנה מן החמץ ואסור. אבל אם אין ידוע לו שהנוכרי יבשל בו חמץ, מותר להשכירו אפילו בתוך הפסח, אף על פי שהכלי לא הוכשר לשם פסח והוא בלוע מחמץ שאסור בהנאה. מכל מקום גוף הכלי לא נאסר בהנאה, ואין הנכרי נותן לו דמים בעד החמץ הבלוע בכלי, אלא בעד גוף הכלי. וכל זה לנכרי, אבל לישראל מומר אסור להשכירו בכל עניין.
כשרות תרופות לפסח
- דבר פשוט ומוסכם בכל הפוסקים, דחולה שיש בו סכנה שצריך ליקח כדורים, תרופות שיש בהם תערובת חמץ, מותר לבלוע אותן גם בפסח. דחולה שיש בו סכנה או אפילו ספק סכנה, מותר אפילו בחמץ גמור. (כשיש צורך לכך) ובמקום הצורך מותר אפילו לקנות בפסח, וכשצריך לתרופות הללו חייב ליטול ואסור לו להחמיר על עצמו. וגם אין לו להחליפו בתרופה אחרת, אלא אם כן ברור וידוע בודאי שלא יגרום לו שינוי וסת ושאר סיבוכים שונים.
- חולה שאין בו סכנה, אסור באכילת חמץ אפילו במשהו. ואם צריך ליקח תרופות שיש בהם תערובת חמץ, אם טעם התרופה מר ופגום ואינו ראוי לאכילה, מותר לבלוע תרופות הללו בפסח כשאינו יכול להשיג אחרת. אבל אם יכול להחליף בתרופה אחרת שאין בו חשש חמץ, ישתדל להחליף. קטן וזקן הרי הם כחולה שאין בו סכנה.
- כל זה בחולה שאין בו סכנה, כגון חולה כל גופו או נפל למשכב. אבל אין בו רק מיחוש בעלמא, כגון כאב ראש או כדורי שינה וכדומה, אין להקל בתרופות שיש בהם חשש חמץ. ומכל מקום כשיש בזה צורך גדול כגון אשה הנוטלת כדורים למניעת הריון או אספרין לכאב חזק, יכול לסמוך להקל.
- תרופות מתוקות שיש בהם טעם טוב ולא נפסלו מאכילת אדם, כדמצוי הרבה בתרופות לילדים קטנים שיש בהם טעם טוב, אסורים באכילה וחייבין בביעור. אם לא לחולה שיש בו סכנה שצריך לתרופה זו ואי אפשר להשיג אחרת, ואם אפשר יכרוך את התרופה בנייר ויבלענה כך או יערב בו דבר מר, שיפסל לאכילת רוב בני אדם.
- פשוט דכל זה גם לעניין ויטמינים או מיני עשבים וצמחים שיש בהם חשש תערובות חמץ. דכלשראוים לאכילה ושתית האדם, אסור באכילה וצריך לבערו. ואם אינם ראוים לאכילה ושתיה, מותר לחולה כשצריך לכך.
- תרופות שאין בהם חשש חמץ אלא קטניות, שפיר דמי להתיר לכתחילה, גם כשאינו חולה ממש אלא שיש בזה צורך גדול. וכן פירות יבשים ודברים שאין אוכלים מחמת חומרא בעלמא, מותר אפילו לחולה שאין בו סכנה.
אפיית מצות לפסח
- נהגו כשאופים מצות לפסח, מפרישים מעט מהקמח ומכינים מזה מאפה, שיאכל ממנו לפני פסח. ובשעה שעושים ההפרשה הזאת, יתפלל ויבקש מהקב"ה שאם ח"ו נפל חמץ במצות שמכין לפסח, שהחמץ הזה יצא בעיסה שמכין ממנה לעכשיו לפני הפסח. ונוהגים לאכול המאפה הזה לפני הפסח. (דבר זה הוא רק מנהג, וודאי היום שהכל נאפה בצורה אחרת אין לחשוש. אבל מי שמכין מצות בעצמו, טוב לשמר הנהגה קדומה זו).
מכירת חמץ
- מנהג העולם למכור לנכרי חמץ שנשאר ברשותו, שאינו רוצה לבערם מן העולם. וצריך שיהא מכירה גמורה ולא על מנת להחזיר. ועל כן צריך המוכר להחליט בדעתו שמוכר או נותן חמץ זו לנכרי במכירה גמורה, ואם יבא הנכרי בפסח ליטול חמצו יתננו לו בלי שום עיכוב ומענה כלל, אפילו לא שילם לו עדיין הכל.
- מנהג אבותינו ורבותינו שלא כל אדם באופן פרטי ילך למכור לנכרי את החמץ, אלא ממנים תלמיד חכם שבקי טוב בכל ההלכות והדינים והמנהגים, והמומחה הוא שליח של הרבים למכור לרבים את החמץ, ולא יעמוד כל אחד וימכור כי תקלות רבות יכולות לצאת מדבר זה.
- מכירה שלא מדעת המוכר אינו כלום, אבל אם המוכר יודע מהמכירה, אף על פי שחברו לא עשאו שליח למכור, מהני המכירה ויכול למכור חמץ של חברו שלא בידיעת חבירו. ועל כן אם רואה שחברו נאנס ולא מכר חמצו או חולה השוכב בלי הכרה לא עלינו, ימכור חברו את חמצו, גם שלא בידיעת בעל הבית, דזכין לו לאדם שלא בפניו ושלא בידיעתו.
- מותר למכור לנכרי חמץ שלא בא לעולם עדיין, כגון שמוכר לו הזכות אם יקנה לו אחד חמץ באמצע הפסח, שיהיה מכור לנכרי ובפרט כשעושה עם הנכרי תקיעת כף כמנהג התגרים, דאז קונה מתורת סיטומתא דהוי זבינאמעליא ומהני, אף בדבר שלא בא לעולם.
- אם אחר שעשה את הרב שליח למכור חמצו, קנה עוד חמץ, צריך לכתחילה למנות הרב מחדש על המכירה ההיא, ובדיעבד אם לא עשה כן אלא הניחו באחד ממקומות הנמכרים, מהני המכירה גם לחמץ ההוא, כיון שמונח במקום שנמכר. דגם כששכח ולא כתב בשטר המכירה כל החמץ שיש לו, מהני המכירה על כל החמץ.
- חמץ השייך לשותפים, כגון שיש להם חנות חמץ בשותפות, ימכור אחד מהם בשליחות וברשות חברו, וכן יעשה בבנין משותף או שאר מקומות ציבור, כגון בית הכנסת ובית המדרש ובניני ישיבות ומוסדות שמוכרים החמץ שברשותם, יעשה אחד מהם שליח למכרו.
- חמצו של ישראל מומר אסור בהנאה, דדינו כישראל. ועל כן אסור למכור לו חמצו, וגם משום לפני עיור. ובדיעבד אם מכר חמצו לישראל מומר בדבר מועט מפני שהוא מכירו ויודע בו שיחזיר לו אחר הפסח, יש מתירים בהפסד מרובה, שיאמר להמומר שיחליף החמץ עם עכו"ם על חמץ אחר או שימכרנו ויהיו אותם החליפין או הדמים מותרים.
- מותר למכור חמצו לנכרי עבדו (שכיר יום) הדר עמו בבית, ובלבד שיוציא הנכרי החמץ מבית ישראל. אבל אין קפידה אם הנוכרי גופא משרת לישראל ודר עמו בבית.
- כשמוכר חמצו לנכרי, והחמץ מונח בבית ישראל (כמנהגנו), צריך למסור מפתח ביתו להנכרי כדי שיוכל להיכנס בו בכל עת שירצה. ומנהג העולם להקל בזה, אבל על כל פנים צריך להתנות עמו שנותן לו רשות ליקח המפתח וליכנס בו בכל עת שירצה, ואסור לו להניח חותם או מנעול על החדר, כדי שלא יוכל הנכרי ליטול את החמץ. דמוכח מזה דכל המכירה לא היתה רק הערמה בעלמא.
- יש דעות באם צריכים לבדוק ליל ארבעה עשר מקומות שבדעתו למכור בערב פסח לנכרי. יש מחמירים, וסבירה ליה שצריכים בדיקה שעכשיו ליל יד' לא נמכר עדיין והם ברשות ישראל. ודעת רוב האחרונים דאין צריך בדיקה ובזה עצמו שמוכר למחר לנכרי, מקיים "תשביתו" וביעור, דלא גרע מחמץ שמוצא אחר הבדיקה, שמשייר למאכלו למחר ואינו מחויב לבער הכל. ומנהג העולם כהמקילים ויש אומרים דימכרנו יום י"ג קודם חיוב הבדיקה.
- אם יש לאדם בגדים או חפצים וכלים שקשה לבודקם ואין לו צורך בהם בפסח, יכול למכרם לנכרי ועל ידי זה יפטר מלבודקם, ובלבד שיניחם במקום צנוע או יעשה בפניהם מחיצה עשרה. וכן יעשה בחדרים שקשה לבודקם, יודיע שלא ישתמש בהם ופטור מלבודקם. אמנם לא ימכור האדם את כל ביתו כדי להפקיע עצמו מחובת הבדיקה, אלא ישייר לעצמו על כל פנים חדר אחד. ואם יהיה לו חדר או דירה במקום אחר ויבדוק שם, שפיר דמי למכור כל ביתו לנכרי.
- אשה חייבת בבדיקה ובביטול, ואם קשה לה לבדוק תמכרנו לנכרי.
- כשמוכר חמצולנכרי והחמץ מונח בבית ישראל (כמנהגנו), צריך למסור המפתח של ביתו לנכרי כדי שיוכל להכנס בו בכל עת שירצה. ומנהג העולם להקל בזה, אבל על כל פנים צריך להתנהג עמו שנותן לו רשות ליקח המפתח וליכנס בו בכל עת שירצה. ואסור לו להניח חותם או מנעול על החדר כדי שלא יוכל הנכרי ליטול את החמץ, דמוכיח מזה דכל המכירה לא היה רק הערמה בעלמא.
- יש אנשי מעשה שמקפידים לקנות מ- יב' חלות שהצדיקים והחסידים בצעו עליהם בשבת קודש. ונקשה, מה הדין וההלכה על היב' חלות האלו שרכש אותם לסגולה, שהצדיק בצע עליהם. ויש שנהגו שישרוף את החלות ויקח את העפר למשמרת, ויש שאטמו אותם באטימה. אבל ירא השם ישרוף את החלות האלו, וזכות אהבת השם ודבקות במצות יושפע שפע רב מכל העולמות.
-כשנותן חמצו לנכרי במתנה צריך הנכרי להגביהו, ולא יעשה במתנה זו שום תנאי. ואם מוכר החמץ לנכרי, נחלקו הדיעות איזה קנין יעשה בו הנכרי. ולכתחילה יעשה בו קנין דמהני לכולי עלמא, והמנהג כהיום לעשות עמו כמה קנינים, ויש להתנות עמו דאף אם אחד מהקנינים אינו מועיל, לא תבוטל המכירה עבור זה.
-אם אפשר כגון שהחמץ לפנינו, יעשה הנכרי גם קנין משיכה. והמנהג להקל שאין מוציאין החמץ מביתו לרשות עכו"ם, אלא משכירים מקום החמץ להנכרי, שמיחדים איזה מקום כגון חדר או תיבות וארונות מיוחדים, ומניחים בהם כל חמצו שמוכר ומשכיר אותו מקום, ואגב זה יהיה נמכר כל חמצו. ויהיה בעניןשהעכו"ם יוכל ליכנס ליטול חמצו בכל עת שירצה.
-בנוסף להקנין שעושים עם הנוכרי הקונה את החמץ, כותבין שטר מכירת חמץ, והמוכר וגם הקונה (הנוכרי) חותמין שמם על שטר המכירה. ואין צריך להחתים עדים על הדיבור ובנוסח שטר מכירה, איכא דיעות ומנהגים שונים.
- מי שאינו יכול למכור החמץ בעצמו, יכול למנות שליח למכור בעבורו, ואפילו אשה נאמנת. אבל שליח עכו"ם אינו נאמן, אבל לכתחילה ימכור בעצמו דמצוה בו יותר מבשלוחו. ומי שנתמנה לשליח, יכול למנות שליח אחר וכל זה בעצם המכירה להנכרי, אבל מה שנוהגין עכשיו למנות הרב למכירת חמץ, יכול לשלוח קטן או עכו"ם לרב, למנותו שליח. ואפילו להודיע את הרב על ידי הטלפון שרוצה למנות שליח למכור חמצו מהני.
- יש אוסרים ליכנס לחדר שנמכר לנכרי או ליקח איזה חפץ (שאינו חמץ) ממקום שנמכר לנכרי, אלא אם כן נכתב בשטר מכירה שיש רשות למוכר על זה. ויש מתירים אפילו לא נכתב כן, ובלבד שיהיה באקראי בעלמא. ובכל ענין אין להקל אלא כשיש צורך בדבר, אבל שלא לצורך לא ישתמש במקומות הללו. ומי שטעה והכניס בתוך שאר דברים שנמכרו לעכו"ם דברים שהם מצרכי פסח, הרי זה מכירה בטעות ויכול להשתמש בהם בפסח.
- יש דיעות שונות אם יקדים מכירת חמץ לביטול (והשרפה) או יקדים הביטול להמכירה. ויש נוהגים לבטל שתי פעמים, אחת לפני המכירה ופעם שניה אחר המכירה וזמן מכירת חמץ במקומות שרוצה להפקיע עצמו מלבדוק.
- מי שיש לו חמץ במדינה אחרת, שאין השעות שוות למדינה שהוא שוהה שם בפסח. כגון שהוא בארץ ישראל ויש לו חמץ באמריקה, שיש הבדל של כמה שעות ביניהם, צריך למכור חמצו קודם שיתחיל זמן האיסור במקום ששוהה שם, ולכתחילה יש להחמיר גם על מקום שנמצא שם החמץ.
- המוכר לנכרי כלים שחייבים להטבילם (שנקנה מן הנוכרי), דעת הרבה אחרונים דכשחוזר לקנותם מן הנוכרי אחרי פסח חייב להטבילם בלא ברכה. ואף שיש מקלים בזה וסבירה לה דאין צריך להטבילו, מנהג הרבה בני אדם לחוש לדעת המחמירים ואין מוכרים לנכרי כלים החייבים טבילה, אלא משאילים או משכירים לנכרי, ומוכר חמץ הדבוק עליו. וכל זה רק בכלים מלוכלכים בחמץ שקשה לנקותם, אבל כלים נקיים, אף שבלוע בהם חמץ אין צריך למכור מעיקר הדין.