פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      הזמר ששר עקום ולימד זכות על בני אדם

      כולם חזרו על הכרת הטוב של אריק. על הניסיון ללמד זכות על בני אדם, להיצמד לטוב לא בגלל התעלמות מהרע, אלא מהידיעה שאם לא נתעקש ולא נחפש, הטוב ייעלם. יונתן ברג נפרד

      חבצלת מעודכנת לאריק איינשטיין (יח"צ)
      (צילום: יחצנים)

      אריק כל כך מיוחד כי הוא " שר עקום"

      אריק נכנס לחיי מאוחר, בתור ילד ונער בהתנחלות שמעתי אותו מרחוק, מגיע מאותה ארץ ישראל היפה והטובה שידעתי שישנה, אי שם, וקולו המתון והרך היה הסימן הגדול שלה. על האיפוק הזה אני רוצה לדבר קצת. פעם חבר טוב שלי אמר לי שאריק כל כך מיוחד כי הוא "שר עקום". הכוונה שלו הייתה פשוטה - הוא לא מתאמץ להיות גדול יותר ממה שהוא, לרצות אף אחד, להרשים. אם יש משהו שהלך והשתנה פה, באותה ארץ ישראל הקצת פחות יפה וטובה הוא הרצון הזה בדיוק.

      אנחנו מוקפים בתכניות שמספרות לך שרק מי ששר הכי יפה, מבשל הכי יפה, רץ הכי מהר ונראה הכי טוב, רק הוא נוגע באותה "כוכבות", רק הוא זכאי לאהבת הקהל. אנשים עולים לרגע למפת התרבות, עולים ונשכחים מיד, נואשים לאחוז ברגעי התהילה ולא מרפים. ואז הם מגיעים לאותן סמטאות של ווידוי הנפש הציבוריים, לחשיפה המוחלטת במוספי סוף השבוע: היחסים עם ההורים, הסמים והדיכאונות. הריגוש הופך לרעב, עד שהמוזיקה הולכת ונשכחת ונותרת רק הסנסציה.

      עטור מצחך , אריק איינשטיין

      הוא הבין מה העברית צריכה, והעניק לה מזה ברוחב יד

      וכמה היה שונה אריק איינשטיין ז''ל. הוא לא לקח על עצמו את תפקיד הזמר והכותב, הוא היה כזה. עושה את זה כי זה הטבע שלו. ככה אני רואה את זה – הוא למד משמוליק קראוס, משלום חנוך, מיקי גבריאלוב, שם טוב לוי, פיטר רוט, למד מהם ולימד אותם. תמיד רענן, תמיד מחפש עוד צליל אחד, חדש, בלי לעשות רעש, בלי להכריז תראו אותי. תמיד עם עוד אנשים, בחבורה, שווה בין שווים. והיחס שהיה לו למילים, לא רק לשלו, למילים של ביאליק, של אברהם חלפי, של רחל המשוררת, כבוד שיכולת לחוש בצורת ההגשה שלו, הוא הבין מה העברית צריכה, והעניק לה מזה ברוחב יד. הוא אף פעם לא צעק כדי שהמילים יגיעו למי שמקשיב, שמר על איפוק בכדי שהיצירה תרגש ולא הווליום.

      אני חושב על אותם כוכבים לרגע, ואפילו, אתם יודעים מה, על השורה הראשונה של הזמרים והמוזיקאים הצעירים- מה הסיכוי שהם מכירים את שירתו של ביאליק? קלוש, הם עסוקים מדי, כותבים את עצמם שוב, מתאמצים. הסיפור שסיפר מוני מושונוב בטקס האשכבה, על הטלפון שקיבל מנועם שריף ששאל אם אריק יסכים לקבל פרס ואריק סירב, כי הוא התבייש. הוא ההפך הגמור מהישראליות של ימינו, אינני מכיר אף יוצר סביבי, ואני בתוכם, שיסרב לקבל פרס ובטח בגלל שהוא מתבייש, מתבייש באמת.

      אריק אינשטיין - מה שהיה היה

      מה אתם מתרוצצים ממקום למקום, חושפים את עצמכם?

      אבל אולי יותר מכול הערצתי את ההקפדה שלו על הפרטיות. הוא אמר לנו- יש את אריק שלכם, של המערכונים והשירים והסרטים וההופעות אבל גם יש את אריק שלי, שאני שומר מכול משמר, שרוצה פשוט לראות שידורי ספורט, לשבת עם מוני מושונוב לקפה , להתקשר לנדב יעקובי בשעות מטורפות.

      השמירה הזאת על הפרטיות הייתה מנוגדת לכול מה שהתרחש סביבו ותחושה עמוקה עולה בי שהייתה בכך, לצד החרדה אולי, גם התרסה של אריק, אולי אפילו קריאת כיוון, כאילו הוא עומד ואומר: מה אתם עושים? מה אתם מתרוצצים ממקום למקום, חושפים את עצמכם? מתערטלים תחת כול שיח? למה אתם כל כך מתאמצים להתאפר ולהתלבש, להיות "נכונים" , לדעת מה צריך לומר ואיפה להופיע, לרוץ מפתיחה לפתיחה, להצטלם? או שיש לכם את זה, או שאתם מרגישים מהבטן שאתם צריכים לשיר ואתם פשוט עומדים שם, שרים קצת עקום, או שלא. והוא היה ככה, פשוט, קולה של ארץ ישראל, שאולי תקשיב בימים הקרובים לשירים שלו ותפסיק כל-כך להתאמץ.

      אריק אינשטיין ושלום חנוך - אבשלום

      הטוב נמצא סביבנו ולא מוכרחים להניס אותו

      לא סתם חזרו שוב ושוב הדוברים על הכרת הטוב של אריק. על הניסיון ללמד זכות על בני אדם סביבו, להיצמד לאותו טוב לא בגלל שמתעלמים מהרע, אלא מהידיעה כי אם לא נתעקש, אם לא נחפש ונרצה, הטוב, כלומר האופטימיות, האמון, היצירה פשוט ייעלמו מחיינו. יותר מזה, הוא לימד אותנו שהטוב הוא בכלל עניין פשוט, הוא נמצא באהדה לקבוצת כדורגל נניח, לא הערצה, אהדה, בחברה שמקיפה אותך- לך עם חברים נאמנים, לאורך שנים, שמור עליהם, אל תשכח אותם.

      הטוב נמצא סביבנו ולא מוכרחים להניס אותו בשם הרדיפה אחרי מה שלא השגנו ושלעולם יהיה רחוק מאיתנו. אולי העניין הוא צניעות, זה הכול. זוהי התכונה שמגדירה אותו יותר מכול דבר אחר, צניעות שלא מאפשרת לך לעשות עניין מעצמך, לחגוג את ההצלחה והשם.

      אריק איינשטיין - סע לאט

      הצניעות הזו גורמת למישהו להיות הרבה מעבר לגיבור- תרבות

      צניעות שכול כך חסרה לנו בתוך העידן שבו חייבים להיות מצולמים, כול הזמן, להופיע על המסכים במקביל, להוציא קו של בגדים. הצניעות הזו, כמעט מבוכה מהעצמה שיש בו, מהקול והכישרון, היא התכונה שגורמת למישהו להיות הרבה מעבר לגיבור- תרבות, להיות האפשרות האחרת שלנו כחברה, זו שאנו מתרחקים ממנה לאט, בדרכנו אל אמריקה. אני יכול לחשוב על עוד אחד כזה, שיאריך ימים- ברי סחרוף, שהוא, לפחות בעבורי, אריק איינשטיין של הדור שלי.

      לשאר הטורים של יונתן ברג

      האומץ לדבר על גילוי המיניות של נערות דתיות

      אייל גולן - אולי גיבור אבל לא תרבות

      אולי הגיע השעה לתת אמון באיראנים?

      ממה באמת התעייף עופר עיני?

      האם שחרור המחבלים יביא לפיוס המיוחל?

      פיצול האישיות של נינט והאדמה שרעדה

      הפיטורים בטבע: כי שכחנו להיות בני אדם

      אהוד - אל תפחד ללכת לאיבוד. על אהוד בנאי והשטחים

      פיוט, נבואה ורוקנרול: אליעזר בוצר בבראבי

      רבנים תתבגרו, מין היא לא מילה גסה